מחבר: Hatipus

כמעט אין אחד בכל התנאים והאמוראים שזכו להכתב ולעמוד על תולדות ימי חייו כתולדות רב. ספרים רבים נכתבו לכבודו, והוא המקשר בין תקופת התנאים לתקופת האמוראים, ההשגחה העליונה האצילה עליו מטובה ביד רחבה, בתבונה, בחכמה ודעת, בעושר, ביופי, בגבורה ובאריכות ימים.
בימי רבינו הקדוש [רבי יהודה הנשיא] מבחירי האומה עלו לארץ ישראל והם: ר' חייא ובניו, ר' חנינא, לוי, רב, רבה בר חנא ור' יונתן ולולא הם מי יודע אם היה רבי [רבי יהודה הנשיא] יכול להוציא לאור את ששה סדרי המשנה, ובעזרת חכמי בבל הדליקו הם את נר התורה בארץ ישראל.
רב למד תורה מפי רבינו הקדוש, חזר לבבל והבעיר את אש התורה בכל מדינת בבל והעמיד תלמידים לאלפים ולרבבות ומפיו אנו חיים כהיום הזה.

רבי חייא דודו, היה קורא לרב "בר פחתי", כלומר בן גדולים, בנו של תלמיד חכם, מכאן למדנו שגם אביו של רב היה תלמיד חכם. [נזיר נט.]
רב היה גבוה [נדה כד:] ויפה תואר, עד שאמרו עליו: יופיו של רב, כלומר תואר פניו ומראהו, מעין יופיו של רבי אבהו, ויופיו של רבי אבהו היה כיופיו של יעקב אבינו, ויופיו של יעקב אבינו היה מעין יופיו של אדם ראשון. [בבא בתרא נח.]
רב היה אדם בריא, כמו שאמר עליו רבי יוחנן: אבא, כוונתו לרב, שהיה פונה בתואר כבוד כלפי רב, ממשפחת בריאים הוא ולכן יכול היה לנהוג באכילתו כרבי אלעזר בן עזריה שהיה עשיר. [חולין פד.]

עוד בימי עלומיו עלה רב עם דודו רבי חייא ובניו לארץ ישראל, וגדולי תלמידיו של רבי, היו חכמי בבל, ורבו המובהק ללא ספק היה דודו רבי חייא.
הספיק לראות את רבי אלעזר בנו של רבי שמעון בר יוחאי, שכך אמר רב: דין זה למדתי מרבי אלעזר ברבי שמעון. [זבחים קב:]
מכאן למדנו, שרב היה בארץ ישראל עוד בזמן התנאים ועדיין לא היה שם אמורא כלל, משום כך נקבעו דבריו בברייתות ונקרא הוא ודודו רבי חייא "תנא הוא ופליג".

בהיותו בישיבתו של רבי התחבר עם כל גדולי תלמידי רבי, והם: בר קפרא, לוי, שמעון בנו של רבי, ורבי חנינא בר חמא.

משפחת רב

סבו של רב נקרא סלא מעיר כפרי הקרובה לסורא [מתא מחסיא] שבבבל, סלא הוליד את בנו אחא, אחא הוליד את אבא, ואבא זכה להעמיד חמישה גדולי תורה בישראל, איבו וחנא [אבי רבה בר חנא] ושלא ומרתא ור' חייא כולם בני אבא בנו של אחא בנו של סלא מכפרי.

רב הונא תלמידו

שהייתה מריבה לרבה בר רב הונא, עם אנשי ראש הגולה, אמר לאנשי ראש הגולה: לא מכם אני נוטל רשות ואיני כפוף לכם, כי לא מכם קיבלתי את סמכותי לדון, אלא קיבלתי רשות לדון מאבי מורי רב הונא, ואבי מורי קיבל רשות לדון מרב, ורב קיבל מרבי חייא דודו, ורבי חייא קיבל רשות לדון מרבי יהודה הנשיא.

מעמדו של רב

כשרבה בר חנא רצה לרדת לבבל, שאל רבי חייא את רבי: רבה בן אחי חנא יורד לבבל, האם יש לו רשות להורות בהלכות איסור והיתר וטומאה וטהרה שם? ענה לו רבי, ניתנת לו רשות להורות.

שאל עוד רבי חייא את רבי: האם יש לו גם רשות לדון דיני ממונות כיחיד מומחה, ואם יטעה פטור מלשלם? ענה לו רבי, יש לו רשות גם לדון דיני ממונות.
הוסיף ושאל ר' חייא: האם יכול גם להורות על מומי בכורות? ענה לו רבי, ניתנת לו רשות גם להתיר בכורות.

ממשיכה הגמרא ומספרת: שרצה רב לרדת לבבל, שאל רבי חייא את רבי: רב, בן אחותי ששמה איימו, האם יורה? ענה לו רבי יורה, שאלו האם ידין? ענה לו ידין, האם יתיר בכורות? ענה לו, לא ניתנה לו רשות להתיר.

נשאלה השאלה: מדוע קרא רבי חייא לרבה בר חנא בן אחי, ולרב קרא בן אחותי?! הרי רב היה גם בן אחיו וגם בן אחותו של רבי חייא? אביו של רב "אייבו" היה אח של רבי חייא, בני אב אחד ששמו אבא בר סלא מכפרי אבל לא מאותה האם, ואמו של רב הייתה אחות רבי חייא בני אותה אם ולא אותו האב, אייבו ואיימו, הוריו של רב אינם אחים.

אייבו אביו של רב, וחנא אביו של רבה, ושילא, ומרתא, ורבי חייא – כולם, כל החמשה, בני אבא בר אחא כרסלא, מהמקום ששמו כפרי, אם כן, רב היה גם בן אחיו של רבי חייא! ולמה קרא לו בן אחותי? מכיון שרב היה בן אחיו ובן אחותו, קרא לו בן אחותי, ורבה היה רק בן אחיו לכן קראו בן אחי.

או נאמר כך: רבי חייא קרא לרב בן אחותי, על שם חכמתו של רב שהיה רב חכם ביותר, לפי שהחכמה נקראת אחות, כמו שכתוב: "אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ". [משלי ז,ד]

מדוע רבי לא התיר לרב להתיר בכורות? והרי רב היה חכם גדול משחר ילדותו ולכן קראו דודו רבי חייא "בן אחותי"?! עוד: רב היה בקי במומים, והראיה, כך אמר רב: שמונה עשר חודשים גדלתי אצל רועה בהמות כדי לדעת איזה מום הוא קבוע ומותר הבכור בשחיטה, ואיזהו מום עובר שאסור הבכור בשחיטה?
רבי לא התיר לרב להתיר בכורות, כדי שבני בבל ינהגו כבוד ברבה בר חנא, ולכן נתן לו רבי את החשיבות שרק הוא יתיר בכורות, ולא חשש שיזלזלו בכבודו של רב, משום שידע רבי שינהגו כבוד ברב גם בלא זה. [סנהדרין ה.]

ייחוסו של רב

רבי יהודה הנשיא אירס את בנו עם בתו של רבי חייא, כאשר הגיעו לכתיבת הכתובה, מתה הכלה בתו של רבי חייא, אמר רבי, וכי חס וחלילה יש איזה פסול בשידוך זה! ישבו שני הצדדים לעיין בשושלת המשפחות.
אמרו: מוצאו של רבי יהודה הנשיא משפטיה בן אביטל אשת דוד המלך, משמע מכאן שבנו של רבי בן מלכים, ואילו רבי חייא מוצאו משמעי אחי דוד. אם כן זהו הפסול, שאין הכלה בת מלכים, ואין היא הוגנת לבן מלכים. [כתובות סב:]

חכמתו

רב היה בקי בחכמת הטבע, בטבע המאכלים, מומחה גדול ברפואות, ובהתרחקות מדברים המזיקים לגוף, בידיעת גלילי הארץ והימים והנחלים, ועוד בחכמות רבות.
רב היה בקי בטבעיות [פסחים קיג.] ואמר רב: יש יתוש / פשפש שחי יום שלם, ויש זבוב שחי שנה שלימה. [חולין נח:]

כתוב: "וְהֵסִיר יְהֹוָה מִמְּךָ כָּל חֹלִי" [דברים ז,טו] – רב אמר: "כָּל חֹלִי" זו עין רעה, משום שכל החוליים תלויים בה, ומהיכן רב למד זאת! רב היה מזדמן לבית הקברות, והיה יודע ללחוש על הקברות ולהבין בכל קבר וקבר באיזו מיתה מת, האם מת בזמנו או קודם זמנו על ידי עין רעה, ואמר: תשעים ותשעה מן המתים מתו מעין רעה ואחד בדרך ארץ, כלומר שהגיע זמנו מת. [ב"מ קז:]

בקי בטבע המאכלים והדגים והעופות והזרעים והתבשילים.

רב הזדמן לביתו של רב שפיר בחול המועד, הביאו לפניהם לאכול דג שהיה שליש מבושל שליש מלוח ושליש צלוי. אמר רב: אמר לי צייד אחד ששמו אדא, טוב לאכול את הדג כשהוא קרוב לסוף הזמן שיסריח, מאשר לאוכלו בזמן הקרוב לצידתו. [מועד קטן יא.]

מומחה גדול ברפואות

אמר רב יהודה אמר רב: לעולם ימכור אדם אפילו קורות ביתו ויקח מנעלים לרגליו, שאין לך בזיון גדול מאדם המהלך יחף בשוק.
ולמרות החשיבות הרבה שבמנעלים, אדם שהקיז דם לצורך רפואה, ואין לו מה לאכול לאחר ההקזה, ימכור מנעלים שברגליו, ויקנה צרכי סעודה לאחרי הקזת דם.
מה יקנה לצורכי סעודה? אמר רב: בשר, מכיון שהקיז דם והחסיר מדמו החסיר מנפשו, לכן יאכל בשר כמו שנאמר: ""כִּי נֶפֶשׁ כָּל בָּשָׂר דָּמוֹ בְנַפְשׁוֹ הוּא" [ויקרא יז,יד] – ושמואל אמר: יין, אדום תחת אדום, כלומר הוא החסיר דם לכן ישתה יין אדום. [שבת קכט.]

עשירותו

הרואה בחלומו כל מיני ירקות סימן יפה לו, חוץ מראשי לפתות, מכיון שהם עבים כמו מקל סימן שיקבל מלקות, כמו שאמר בר הדיא פותר החלומות לרבא.
נשאלה שאלה: הרי אמר רב, לא התעשרתי עד שראיתי בחלומי ראשי לפתות, רואים מכאן שראשי לפתות סימן יפה לו? רב ראה את ראשי הלפתות במקום גידולם בשדה, כביכול בשדה השייך לו, וגודלם מרמז לאדם שיש לו פירות טובים כלומר סימן לעושר, אבל כאשר אדם חולם עליהם שהם תלושין, סימן שהם כמקל ביד אדם אחר וישמשו להרע לחולמם. [ברכות נז:]

רב הונא תלמידו של רב ראהו שעשה קידוש על שיכר במקום יין למרות שהיה יין מצוי בעירו משום שהשיכר היה חביב על רב.
אמר רב הונא לרב: התחיל אבא [כינויו של רב] להרויח זוזים [כסף] ממכירת שיכר, כלומר התחיל אבא לייצר שיכר ולהתפרנס ממנו, לכן השיכר חביב עליך ואתה מקדש עליו. [פסחים קז.]

ענותנותו

קצב אחד התנהג בצורה לא מכובדת כלפי רב, ולא בא לבקש את סליחתו של רב.
בערב יום הכיפורים החליט רב ללכת ולהתפייס עם אותו קצב, בדרכו של רב פגשו רב הונא ושאלו לאן כבוד הרב הולך? אמר לו רב, להתפייס עם קצב פלוני.
חשב רב הונא לעצמו: מכיון שאבא אדם גדול ומטריח את עצמו להתפייס עם הקצב, עתיד הקצב להיענש במיתה!
הלך רב ונעמד מול הקצב, הקצב שהיה עסוק במלאכתו ומשבר עצמות של ראש בהמה, הרים את עיניו וראה את רב עומד מולו, אמר הקצב לרב: אתה שקוראים אותך אבא, לך מכאן ואין לי שום עסק איתך! באותו רגע שאמר זאת הקצב, הרים את ידו לשבור את עצמות ראש הבהמה שמולו, ונשמטה עצם אחת ועפה על צוארו של הקצב והרגה אותו. [יומא פז.]

עם גדולי דורו

רב היה קורא את סדר פרשת השבוע לפני רבי, נכנס רבי חייא דודו ורצה להחזירו לתחילת הפרשה וחזר רב לתחילת הפרשה, נכנס בר קפרא וחזר שוב רב לתחילת הפרשה.
הגיע רבי שמעון ברבי [בנו של רבי] ושוב חזר לראש הפרשה.
נכנס רבי חנינא בר חמא, אמר רב: וכי כל כך הרבה פעמים נחזור לתחילת הפרשה! והמשיך בקריאתו.
הקפיד רבי חנינא על רב שלא הסכים לחזור על הפרשה בשבילו.
הלך רב לפייס את רבי חנינא בשלושה עשר ערבי יום הכיפורים ולא התפייס רבי חנינא, למרות שמספיק לפייס אדם שלוש פעמים! משום שרב היה מחמיר על עצמו.
נשאלה השאלה: איך לא הסכים רבי חנינא להתפייס! והרי למדנו: כל המעביר על מידותיו מעבירין לו מן השמיים על כל פשעיו, וראוי לרבי חנינא לנהוג כך?
רבי חנינא חלם חלום, ובחלומו ראה שתולים את רב על דקל, והיה לחכמים סימן, כל אחד שרואה בחלומו שנתלה אדם על דקל, אותו אדם יהיה ראש [ישיבה], משום שהזקיפה על הדקל מראה על נשיאות ראש וגדולה.
אמר רבי חנינא לעצמו: מחלום זה אני מבין, שמשמיים רוצים לעשות את רב ראש הישיבה, ומכיון שרבי חנינא היה ראש הישיבה, חשש שמא ימות בקרוב מפני שאין מלכות נוגעת בחברתה, והגיע זמנו של רב להתמנות לראש הישיבה.
אמר רבי חנינא, לא אתפייס עם רב, ורב ילך לבבל וילמד שם תורה ויעשוהו ראש ישיבה, ובכך יאריכו ימיי כראש הישיבה בארץ ישראל. [יומא פז:]

זכותו של רב

בעיר סורא שבבבל הייתה מכת דבר, ובאזור מגורי רב לא הגיע הדבר, אמרו בני המקום, בודאי זכויותיו המרובות של רב מגינות עלינו ולכן לא הגיע הדבר לשכונתינו.
משמיים הראו להם בחלום, שבשביל רב, מספיק דבר קטן כדי שיגן על השכונה מדבר, ולא צריך את זכויותיו המרובות בשביל כך. [תענית כא:]

עם שמואל בן מחלוקתו

חבירו וחביבו של רב הוא שמואל, ומיום שבא רב לבבל, הכירו שמואל שהוא מלא רוח חכמה ודעת, שמואל קראו "אבא יותר מכולם, משום שכיבדו ביותר, ותלמידי רב קראוהו "רבינו", ורב ושמואל נקראו "רבותינו שבבבל", ולישיבתו הגדולה קרא ר' אלעזר בשם, "בית רבינו שבבבל".

רב היה גם כן נוהג כבוד גדול בשמואל ואמר עליו: כל רז לא אניס ליה, כלומר כל סודות התורה גלויים לפניו. [חולין נט.] "וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ", כלומר שיש יועץ טוב אפשר להיוושע ולהצליח בכל. [יבמות קכא.]

רב היה נוהג רב היה עולה לתורה במקום כהן מפני כבוד התורה, וכשהגיע שמואל שהיה כהן, לא היה עושה כך מפני כבודו של שמואל. [מגילה כב.]

היו נפגשים רב ושמואל ויושבים לסעוד יחד והיו אומרים שניהם שמועות יחד.
מחלוקת רב ושמואל בהלכה ואגדה מלא הש"ס והם הניחו את אבני היסוד לתלמוד בבלי וירושלמי ונקראו הוויות רב ושמואל [ברכות יט:] הם איחדו שתי תקופות יחד של התנאים והאמוראים, והאירו בחכמתם לארץ ולדרים עליה.

רב היה זקן [מבוגר] משמואל, לוי היה חבירו עוד שהיה בארץ ישראל [ביצה כד:], וכשהתיישב רב בסורא שבבבל, בא לוי לבבל ונפגשו גם בבבל, גם רבה בר חנא היה איתו [שבת נט:] וחלק רב בהלכה על אבוה דשמואל ולוי. [ע"ז לח:]

עשרה מילי דחסידות היה עושה רב

שהיה הולך, לא ראה יותר מד' אמות מלפניו. לא הלך בגילוי ראש, מקיים ג' סעודות בשבת, מכוון ליבו בתפילה, לא הביט לצדדין, היה מקיף בהליכתו שלא להטריח הציבור, לא אכל בסעודת הרשות, כל מי שהקניטו היה הולך לפייסו, היה קולו ערב ועלה לתרגם והיה רגיל במצוות ציצית.

נכתב בהשראת סדר הדורות לרבנו יחיאל היילפרין (עם הגהות החיד”א)

ומתוך ההגדות המפוזרות בש”ס