התנא רבי עקיבא
כשהגענו לכתוב תולדות האיש הפלאי הזה, כל אשר נעמיק יותר, נתפלא הפלא ופלא אלף פעמים, וגם אז, לא נגיע אף לחצי שבחו של הדגול מרבבה הלזה.
אך ההשגחה העליונה שגזרה שיחרב בית מקדשינו ושינטל כבוד מבית חיינו, הזמין לנו הרפואה קודם למכה בדמות רבי עקיבא בן יוסף, להציל את נשמת האומה מכליון חרוץ.
הוא לא נתברך מידי ההשגחה, לא בייחוס אבות ולא בעושר וגם לא בחכמה, כי היה בן גרים וְעַם הָאָרֶץ רועה בהמות וכבר בא בשנים (גיל 40), ואך על ידי אִשָּׁה יקרה דגולה מרבבה, נתהפך עליו הגלגל מן הקצה אל הקצה, להיות מראשי חכמי הדור הַמַּחְכִּים את רבותיו, ועשיר מופלג ובסוף ימיו להיות ראש הדור כולו, והעמיד תלמידים לאלפים ולרבבות.
בזה אנו רואים איך שֶׁכֶּתֶר התורה גדולה מן הכהונה ומן המלכות, כֶּתֶר כהונה ניתן בירושה לבני אהרון, כֶּתֶר מלכות ירשו בית דוד, ולפחות צריך אביו להיות בן ישראל, אבל כֶּתֶר תורה ירושה היא לכל אדם. (מתוך דברי ר׳ אהרון בר׳ מרדכי ז״ל היימן, בספרו ספר תולדות תנאים ואמוראים)
מעלת גר צדק
אביו נקרא בשם יוסף, והיה גֵּר צֶדֶק, מבני בניו של סיסרא, חוטר מגזע סיסרא שר צבא יָבִין מלך כנען.
כך נאמר בשבח הגרים: מבני בניו של סנחריב לימדו תורה בירושלים, ומי הם: שמעיה ואבטליון, מבני בניו של סיסרא לימדו תורה בבני ברק, ומי הוא: רבי עקיבא. (סנהדרין לב:) מבני בניו של המן לימדו תורה לתינוקות, ומי הוא: רב שמואל בר שילת. (בבא בתרא ח:)
אביו יוסף לא היה תלמיד חכם, שהרי לא גידל את בנו בלימוד התורה, שהרי ר"ע עד גיל 40 היה עַם הָאָרֶץ! אבל ללא ספק היה בעל מידות טובות, כי בתקופה כזו קשה של עול מלכות הרומאים, נדבה אותו רוחו להתגייר, זו אות שרוח טהרה נוססה בו, לכן חברי ר"ע קראו לו תמיד: "עקיבא בן יוסף", להראות את חשיבותו של אביו.
זָכָה לִרְאוֹתוֹ בִּגְדֻלָּתוֹ
ידועה ההלכה שֶׁהָאָבֵל קורע את בגדו העליון עד ליבו משום אבלות,
אחרי שמבצעים קריעה, יש מושג שנקרא חוֹלְצִין את הכתף, כלומר: מגלין (חושפים) את הכתפיים מחוץ לקרע.
זה לא נעשה על כל אחד אלא לפי החשיבות התורנית של אותה אישיות.
א. על חכם שנפטר, חולצין לפניו את הימין, כלומר: מגלה את כתיפו וזרועו הימנית.
ב. על אב בית דין, חולצין את הזרוע וכתף שמאל.
ג. על נשיא (ישראל) חולצין את שתיהן.
כשנפטר רבי אליעזר הגדול, רבו של רבי עקיבא, חלץ ר"ע את שתי ידיו והיה מכה על לבו, והדם היה שׁוֹתֵת ממנו, והיה אומר: "אָבִי אָבִי רֶכֶב יִשְׂרָאֵל וּפָרָשָׁיו". (מלכים ב, ב, יב)
לא חולצין על כל מת אלא על אביו ואמו, ואם אינם בדרגת חשיבות שראוי לחלוץ עליהם, לא חולצין עליהן.
כשנפטר אביו של ר"ע יש שחלצו, ור"ע לא חלץ, מכיון שהיה גדול הדור ואין זה מכבודו ללכת חלוץ כתף.
מכאן למדנו: יוסף אביו של ר"ע האריך ימים, וזכה לראות את בנו בגדולתו כראש הדור. (שמחות תחילת פ"ט – מועד קטן כב: – טור סימן ש"מ)
תחילת דרכו
את פרנסתו מצא ר"ע כרועה בהמותיו של העשיר הגדול כלבא שבוע בירושלים, והיה עַם הָאָרֶץ.
כמו ששנינו בברייתא: כך אמר רבי עקיבא: כשהייתי עַם הָאָרֶץ, אמרתי: מי יתן לי תלמיד חכם, וַאֲנַשְּׁכֶנּוּ כַּחֲמוֹר! שאלו אותו תלמידיו: רבי, מדוע אמרת אנשכנו כחמור ולא אנשכנו ככלב?
השיב להם ר"ע: כלב נושך ואינו שובר עצם, אבל חֲמוֹר נושך ושובר עצם בנשיכתו!
כל כך גדולה שנאת עמי הארץ לתלמידי חכמים, שאינם מסתפקים בנשיכתם אלא אף רוצים לשבור את עצמותיהם. (פסחים מט:)
עד שהתהפך הגלגל מן הקצה אל הקצה ומאשפות אביונים ועניי הדעת הוקם על בָּמֳתֵי ההצלחה בתורה, בגדולה, בעושר, בחכמה ובאריכות ימים.
כשהיה ר"ע רועה את צאן כלבא שבוע,
ראתה רחל בתו של כלבא שבוע, שר"ע צנוע ובעל מעשים טובים וברכה שורה במעשי ידיו, החליטה לגלות את אהבתה אליו וכי מוכנה היא להנשא לו, בתנאי שיעזוב את צאן אביה וילך לבית המדרש ללמוד תורה, וכל זה למרות הכבוד והעושר שמצוי לה בבית אביה, ועוד שיש לו כבר בן מאשה ראשונה, וּבְיוֹדְעָהּ שֶׁכַּאֲשֶׁר יִוָּדַע לאביה, בודאי שיגרש את שניהם מנחלתו.
ר"ע ידע את הסכנה הכרוכה לרחל בדבר זה, ועוד הספיקות שהיו לו עצמו, האם יצליח בלימוד התורה! ועוד, במה יתפרנס אחרי שינשא לרחל, כל אלו היו במחשבתו של ר"ע!
החלטה גורלית
אחרי מחשבות מה לעשות, נראה מה גרם לר"ע להחליט.
ר"ע בן ארבעים, עַם הָאָרֶץ שלא למד כלום! הולך ר"ע עם מחשבותיו ונעמד ליד הַבְּאֵר, ראה ר"ע שבאחד הסלעים על פי הַבְּאֵר חקוק חור, מסתכל ר"ע מעל החור, ורואה את המים המנטפים על אותו סלע, אמר לעצמו! מי חקק את החור הזה באבן! וכי לא המים שנופלים עליה בכל יום ויום! אמר ר"ע: אֲבָנִים שָׁחֲקוּ הַמַּיִם.
מיד עשה רבי עקיבא קַל וָחֹמֶר, מה המים שהם רכים, חקקו חור בסלע הקשה, דברי תורה שקשים כברזל, על אחת כמה וכמה שיחקקו את לבי שהוא בשר ודם! ובודאי אצליח בלימוד התורה! זה המעשה, אשר נתן לר"ע לפשוט את ספקותיו ולהחליט.
מיד הלך לרחל ובישר לה שהוא מסכים לתנאים, ורוצה להנשא לה וללכת ללמוד תורה. קיימו ועשו כאשר החליטו, והקידושין נעשו בצינעא שלא יִוָּדַע לאביה.
כשנודע לאביה של רחל, אשר היה אחד מגדולי העשירים בירושלים ושמו מעיד כל כך, שמי שנכנס לביתו רעב ככלב היה יוצא שָׂבֵעַ, החליט לגרשם מביתו, והדיר את בתו רחל מכל נכסיו, וְנָדַר שאין לה שום נכס או רכוש מחלקו.
אחרי נישואיו
אחרי נישואי הזוג הטרי שנערכו בימות החורף, השכירו להם בֵּית תֶּבֶן והיו יְשֵׁנִים בין התבן, משום שלא היה להם אפילו כרים וכסתות, והיה ר"ע מלקט את התבן מבין שערותיה.
ר"ע שראה איך ויתרה אשתו רחל על בית מפואר ונוחות של עושר, החליט לפייסה ואמר לה: כשיהיה לי העושר, אעשה לך תכשיט של זהב עם ציור של ירושלים.
נגלה להם אליהו הנביא כדי לנחמם ולהראות להם שיש יותר עניים מהם, ונדמה להם כאחד האדם וקרא בפתח ביתם, ואמר: בבקשה עזרו לי, אולי יש לכם קצת תבן להביא לי, אשתי ילדה ואין לי אפילו תבן להשכיב אותה ואת התינוק?
אמר ר"ע לרחל: תראי, לנו יש לפחות תבן, יש כאלו שאפילו תבן אין להם!
כל משך הזמן הזה לא נהנה ר"ע משום איש, היה מביא חבילה של עצים בכל יום, חציו מכר והתפרנס מזה בדוחק וחציו לשאר דברים, אשתו העדינה מכרה את קליעת שערה, והתפרנסו בכסף זה, וכל זאת עשתה על מנת שר"ע יוכל ללמוד תורה. (ירושלמי שבת פ"ו ה"א)
הלך ר"ע ובנו (מהאשה הראשונה) וישבו אצל מלמד תינוקות, ביקש ר"ע: רבי, למדני תורה!
אחז רבי עקיבא בראש הלוח ובנו בראש הלוח, ולימדם א' ב', כך התחיל ר"ע את דרכו עד שהיה הולך ולומד אצל רבותיו, והיה כְּמַעְיָן הַמִּתְגַּבֵּר ולמד כל התורה כולה. (אבות דר"נ פ"ו)
יציאתו ללמוד תורה
כשידע בעצמו ר"ע שיצא מִגֶּדֶר עַם הָאָרֶץ, ביקש רשות מאשתו ללכת ללמוד תורה מגדולי הדור, שמחה אשתו על ההחלטה להתקדם בלימוד התורה ונתנה את הסכמתה.
זה המעשה שאיפשר לר"ע לִתֵּן אֶל לִבּוֹ להיות משמש לחכמים ולומד מהם תורה.
כך סיפר ר"ע: כך הייתה תחילת תַּשְׁמִישִׁי לפני חכמים. פעם אחת הייתי מהלך בדרך ומצאתי מֵת מִצְוָה, הולכתי אותו כְּאַרְבָּעַת מִיל עד שהבאתיו למקום הקברות וקברתיו.
כשבאתי אצל רבי אליעזר ואצל רבי יהושע (עוד לפני החורבן) אמרתי להם את הדבר.
אמרו לי: על כל פסיעה ופסיעה שהיית פוסע, מעלין עליך כאילו שָׁפַכְתָּ דָּמִים, שביזית את המת שלא הבאתו לקבורה במקומו, שהרי מת מצוה קונה מקומו, ויש נחת לנפשו כשהגוף נקבר במקומו!
אמרתי לעצמי: אם בשעה שהתכוונתי לִזְכוּת נתחייבתי (מחמת חסרון הדעת), בשעה שלא התכוונתי לִזְכוּת (ובאתי לידי טעות) על אחת כמה וכמה! באותה שעה לא זזתי מִלְּשַׁמֵּשׁ חכמים.
הוא היה אומר: כל שאינו משמש תלמידי חכמים חייב מיתה. (שלפעמים מחסרון ידיעה, יכשל בדברים שחייב עליהם מיתה). (ירושלמי נזיר פ"ז ה"א)
הלך וישב שנים עשר שנה לפני רבי אליעזר הגדול ולפני ר׳ יהושע בן חנניה ללמוד תורה,
היה משרת נאמן להם ושתה בצמא את דבריהם, ביקש שיבארו טעם משנה וביארו לו, הלך הוא והתבונן בינו לבין עצמו, והיה חוזר עם חידושים רבים על כל אות ואות ונעשה כמעיין המתגבר, המשיל זאת רבי שמעון בן אלעזר לסתת שמסתת באבנים ומגלה את יופיין.
אמר לו רבי טרפון: עליך הכתוב אומר: "מִבְּכִי נְהָרוֹת חִבֵּשׁ וְתַעֲלֻמָהּ יֹצִא אוֹר", (איוב כח, יא) דברים המסותרים מבני אדם, הוציאם רבי עקיבא לאורה. (אבות דר"נ פ"ו)
חזרה ראשונה לביתו
אחרי שהשלים ר"ע שנים עשר שנה כמו שביקש מאשתו, חזר לביתו עם תלמידיו (שנים עשר אלף תלמידים),
לפני הכניסה לביתו, שמע מאחורי ביתו אדם אחד (רשע) שאמר לאשתו רחל: אביך עשה בְּשֵׂכֶל שהדיר אותך מנכסיו משני טעמים.
אחד: ר"ע אינו דומה לך ואינו מתאים לך, משום שאינו ממשפחה חשובה כמותך!
שניים: תראי איך השאיר אותך בעלך לבד כמו אלמנה חיה, והלך לו ללמוד תורה כל כך הרבה שנים ולא חזר לראותך!
השיבה רחל לאותו אחד: אם היה שומע בעלי את קולי ואת מה שאני אומרת, הייתי מעוניינת שישאר ללמוד תורה עוד שנים עשר שנה נוספות!
שמע ר"ע את דבריה מאחורי הבית, ואמר: הואיל וניתנה לי רשות, אחזור אחורה לבית המדרש ואמשיך ללמוד. חזר ר"ע לבית המדרש, ואפילו שלום לא נכנס לומר לאשתו.
שנת השלוש עשר של ר"ע
בשנת השלוש עשר של ר"ע אצל רבותיו, בבית מדרשו של רבי אליעזר, ולא השגיח בו רבי אליעזר,
כלומר: לא היה יודע מה מסתתר בתוכו ולא החשיבו, ועד אותו זמן, כל אותם שנים ר"ע לא פותח פיו בשום ענין כנגד רבותיו. בשנה זו החל מהפך, ר"ע משיב בפעם הראשונה על דברי רבי אליעזר רבו!
קרא רבי יהושע עליו את הפסוק: "הֲלֹא זֶה הָעָם אֲשֶׁר מָאַסְתָּה בּוֹ, צֵא נָא עַתָּה וְהִלָּחֶם בּוֹ". (שופטים ט, לח) וכוונתו חומר לרבי אליעזר: הלחם בו, ושוב אינו צריך להשיבך. (ירושלמי פסחים פ"ו ה"ג)
כפי הנראה, לא הרגיש ר"א במשך השנים, שאדם גדול בכוחות נעלים יושב לרגליו, וסבר שעקיבא הרועה, אך יתחמם באורן של ת"ח ולא יותר! כי כל העת ההיא לא פתח ר"ע את פיו! פתאום נתגלה לר"א שֶׁאוֹר חדש הופיע בבית המדרש, שרבי יהושע כן הכיר היטב את התלמיד החדש כי ברכה הוא.
גדול הדור חוזר לביתו
ר"ע משלים עוד שנים עשר שנה שבהם הוא לומד ומלמד תלמידים לרוב.
אחרי עשרים וארבע שנות לימוד תורה, שמו הטוב של ר"ע היה הולך וגדול עד שהתקבצו אליו תלמידים מכל ארצות פזורי ישראל, עד שהגיעו לדעת חז"ל לכ"ד אלף תלמידים (כתובות סג.) ולדיעה נוספת לכ"ד אלפי זוגות תלמידים (נדרים נ.) ולדיעה נוספת לי"ב אלף זוגות מגבעת ועד אנטיפרס, ובתנחומא חיי שרה ח' – היו לו שלוש מאות תלמידים מובהקים.
ר"ע עושה פניו לעבר ביתו אחרי שנים עשר שנה נוספות,
יצאו כל בני העיר לקבל את פני גדול הדור, ואף רחל אשת ר"ע יצאה לקבל את פניו.
אמר אחד לרחל: וכי ככה את הולכת לקבל את פניו עם בגדים כאלו בלויים, שהרי לא היו לה בגדים ראויים מתוך שהיו עניים! השיבה לו רחל: "יוֹדֵעַ צַדִּיק נֶפֶשׁ בְּהֶמְתּוֹ", (משלי יב, י) יודע הוא בעלי שנצטערתי בשבילו ושאין לי כל, ואיני צריכה להתהדר בפניו.
הלכה רחל עם ההמון לראות את פני בעלה, נפלה על פניה ונישקה את רגליו, משראו כך תלמידיו באו לדוחפה מפאת כבוד רבם הדגול, אמר להם ר"ע: עזבו אותה, ששלי ושלכם – שלה, לימוד תורתי ותורתכם, הכל בזכותה והכל שייך לה! היא זו שנתנה לי את העצה ללכת ללמוד תורה, ובזכותה זכיתי ללמוד וללמד.
באותה שעה, אביה כלבא שבוע שכפי הנראה ניצל מתוך המהפכה בחורבן הבית ועשירותו עמו, התחרט על אשר עשה לבתו,
וכששמע שחכם גדול מגיע לעיר, והוא אינו יודע שה הוא חתנו ר"ע, בא אליו וסיפר לו את כל המעשה איך שהדיר את בתו מנכסיו, יען אשר נשאת שלא ברצונו להרועה שלו שהוא עם הארץ. שאל ר"ע את כלבא שבוע, אם היית יודע שחתנך יהיה אדם גדול בתורה, האם היית נודר? השיב כלבא שבוע: אפילו על דעת שחתני יודע פרק אחד ואפילו הלכה אחת, לא הייתי נודר את נדרי! אמר לו ר"ע: אני הוא חתנך! והתיר את נדרו של חמיו.
נפל כלבא שבוע על פניו ונישק את רגלי ר"ע חתנו, ונתן לו חצי מרכושו. (נדרים נ. – בכתובות כב: יש קצת שינויים בגירסה)
כאשר התחילה ההצלחה להאיר פנים לר"ע, בכל אשר פנה הצליח, ומלבד מה שנתן לו חותנו מחצית עשירותו, התעשר ר"ע עוד כמה פעמים אחרי כן.
עשירותו של ר"ע
1. מחמיו כלבא שבוע שנתן לו חצי מרכושו.
2. בזמנם, בכל ספינה היו עושים דמות של אַיִל מעץ בחזית הספינה, למזל טוב,
שתהא הספינה קלה בשיוט כמו אַיִל, והיו ממלאים את אותו אַיִל עם דינרי זהב.
פעם אחת, כנראה בזמן נקיון הסיפון, הורידו אנשי ספינה אחת את אותו אַיִל לשפת הים ושכחוהו, מכיון ששפת הים הוא מקום הפקר, ומי שמאבד אבידה בשפת הים מתייאש ממנה ואין צורך להשיבה. בהשגחה עליונה, ר"ע היה באותו הזמן באזור מצאו ולקחו.
3. פעם אחת נתן ר"ע ליורדי הים (מלחים) ארבעה זוזים ואמר להם: בשכר ארבעה זוזים אלו, הביאו לי איזו מציאה שתמצאו!
המציאה היחידה שמצאו, הייתה תיבה אחת שראו מונחת על חוף הים. הביאו את אותה תיבה לר"ע ואמרו לו: ודאי תיבה זו אינה שווה כלום, תמתין ונביא לך דבר נוסף! אמר להם ר"ע אין צורך, מה שהבאתם הבאתם. פתח ר"ע את התיבה ומצא אותה מלאה בדינרים.
איך אותה תיבה הגיע לחוף? פעם אחת טבעה ספינה של ישמעאלים על כל אנשיה, את כל כספם היו מניחים באותה תיבה בספינה לשמירה, עשתה אותה תיבה את דרכה אל אותו חוף, וכך התעשר ר"ע.
4. פעם אחת הוצרכו ר"ע ותלמידיו כסף לאוכל ולהוצאות הישיבה,
הלך ר"ע למטרוניתא אחת (אשה רומית חשובה) וביקש הלוואה, אמרה לו: אתה הַלֹּוֶה, הקב"ה וְהַיָּם עֲרֵבִים. קבע לה ר"ע זמן לפרעון ההלוואה.
כשהגיע זמן החזר ההלוואה, ר"ע לא חש בטוב, לכן לא היה יכול להגיע, הלכה המטרוניתא לשפת הים ואמרה: ריבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שר"ע חולה ולא יכול להגיע, רְאֵה, אַתָּה עָרֵב בַּדָּבָר, מיד באותו הזמן נִשְׁטְתָה בת הקיסר והשליכה לים ארגז מלא אבנים טובות ודינרי זהב! הגיע הארגז בדיוק למקום בו עמדה המטרוניתא, נטלה את הארגז וחזרה לביתה.
לימים נתרפא ר"ע ובא לפרוע חובו, אמרה לו המטרוניתא: כבר הלכתי אל הערב ופרע חובך, הנה העודף מסכום ההלוואה, ומאותו ממון נתעשר ר"ע. [נדרים נ' סע"א]
5. טורנוסרופוס הרשע היה מתווכח הרבה עם ר"ע על פסוקי התורה בפני הקיסר, ר"ע בתשובותיו היה מוכיחו ומנצחו, וטורנוסרופוס הרשע היה בוש ונכלם בפני הקיסר.
פעם אחת נכנס טורנוסרופוס לביתו נסער ועצבני, שאלה אותו אשתו: מדוע הנך נסער? השיב לה: משום שר"ע כל יום מצליח להביס את טענותיי ומנצחני בתשובותיו.
אמרה לו: אלוהיהם של היהודים שונא זימה, תן לי רשות ואלך ואכשיל את ר"ע בדבר עבירה! נתן לה רשות, נתקשטה והלכה אצל ר"ע לפתותו ולהכשילו.
כשראה אותה ר"ע, עשה שלוש פעולות: ירק, צחק ובכה.
שאלה אותו: מה פשר הדברים שעשית? השיב לה ר"ע: שני דברים אפרש לך, אבל הדבר השלישי לא אפרש לך אותו. ירקתי, משום שבאת מטיפה סרוחה, בכיתי, על היופי הזה שעתיד להתבלות ולהרקב באדמה.
מדוע צחק ר"ע? מכיון שראה ברוח קודשו שעתידה להתגייר ולהנשא לו, ולא רצה לומר לה זאת.
שאלה אותו: האם יש לי אפשרות לחזור בתשובה? השיב לה ר"ע, בודאי. הלכה ונתגיירה ונישאה לר"ע, והכניסה לרשותו עושר רב.
6. קטיעא בר שלום נידון למיתה על שהתווכח עם הקיסר לטובת היהודים, וציוה במיתתו ליתן את כל נכסיו לר"ע ותלמידיו. (נדרים נ:)
כך המעשה: קיסר אחד ממלכי רומי שהיה שונא את היהודים, שאל את חשובי מלכותו בצורת משל: מי שעלה לו נֶמֶק ברגלו ומצער אותו, האם יקטע את הֲנֶמֶק ויחיה או שישאירנה ויצטער (כוונתו הייתה על היהודים, האם להשמידם חס ושלום)? השיבו לו חשובי רומי: יקטענה ויחיה.
גוי אחד מחשובי רומי ושמו קטיעא בר שלום, אמר לקיסר: יש סיבה אחת שלא תוכל להשמידם! משום שכתוב: "כִּי כְּאַרְבַּע רוּחוֹת הַשָּׁמַיִם פָּרַשְׂתִּי אֶתְכֶם" (זכריה ב, י)
מה כוונת הנביא! אם נאמר שפיזר את ישראל בארבע רוחות, קצת קשה! מדוע אמר הנביא "כְּאַרְבַּע" בכ' הדימיון! היה צריל לומר: "לארבע רוחות"?!
אלא נקט הכתוב: "כְּאַרְבַּע רוּחוֹת" כדי לומר: כשם שאי אפשר לעולם להתקיים ללא רוחות, כך אי אפשר לעולם להתקיים בלי ישראל! זו הסיבה הראשונה שאמר קטיעא בר שלום.
עוד סיבה אמר קטיעא בר שלום לקיסר: אינך יכול לכלותם משום שיקראו לך "מלכותא קטיעה", כלומר, מלכות רצחנית!
אמר הקיסר לקטיעא בר שלום: אמנם אמרת דברים נכונים, אבל בכל זאת, מי שמנצח את המלך ומשתיקו ובכך נגרמת בושה למלך, משליכים אותו לבית מלא עפר (אפר) כלומר: לכבשן האש.
כשהוליכו את קטיעא בר שלום להשליכו לאש, אמרה לו מטרוניתא אחת (אשה רומית חשובה), אוי לספינה שהולכת בלי לשלם מכס! וכוונתה כך: כיון שאתה נהרג בגלל היהודים, חבל שתמות בלי ברית מילה (זהו המכס שתשלם לה')! בכדי שיתנו לך לעבור ולקבל חלק לעולם הבא עם בני ישראל!
מה עשה קטיעא בר שלום? התכופף וחתך את עורלתו בשיניו ואמר: עכשיו שילמתי את המכס לה' ואוכל לעבור, כלומר: להכנס לגן עדן.
כשהשליכו את קטיעא בר שלום לאש, אמר: הנני מוריש את כל נכסיי לרבי עקיבא וחבריו.
יצא ר"ע ודרש: "וְהָֽיְתָה לְאַֽהֲרֹן וּלְבָנָיו", (ויקרא כד, ט) פסוק הנאמר בלחם הפנים, שנחלק מחצה לאהרון ומחצה לבניו, כך חצי מרכושו של קטיעא בר שלום לר"ע וחצי לחבריו, יצאה בת קול משמיים ואמרה: קטיעא בר שלום מזומן לחיי העולם הבא.
כששמע רבי (רבי יהודה הנשיא) זאת, בכה ואמר: יש קונה עולמו בשעה אחת (קטיעא בר שלום) ויש קונה עולמו בכמה שנים. (ע"ז י:)
תליון מזהב
עשירותו גדלה כל כך, עד שאמרו: לא נפטר ר"ע מן העולם עד שהיו לו שולחנות של כסף ושל זהב, והיה עולה למטתו בסולמות של זהב,
אז קִיֵּם ר"ע את הבטחתו לרחל אשתו כשהיו בבית התבן את, שיעשה לה תליון של ירושלים, אמרו לו תלמידיו: רבי ביישתנו ממה שעשית לה! אמר להם: הרבה צער נצטערה עמי בתורה. (אבות דר"נ פ"ו)
אשת רבן גמליאל הנשיא נתקנאה ברחל שיש לה תליון של ירושלים, והביעה את קנאתה ליד רבן גמליאל, אמר לה רבן גמליאל: האם גם את מכרת את סיכת ראשך מרוב עוני, כמו שעשתה רחל למען ר"ע, אך ורק למען שילמד תורה!
ענווה
גם שנתברך ר"ע בעושר וכבוד וגדולה,
לא גבה לבו, ותמיד היה מזכיר את ימיו כעם הארץ ועניותו, כמו שמצינו: מעשה ברבי עקיבא שהיה יושב ושונה לתלמידיו, ומזכיר את מה שעשה בילדותו, והיה משבח את הקב"ה ואומר: מודה אני לפניך ה' אלהי ששמת חלקי מיושבי בית המדרש ולא שמת חלקי מיושבי קרנות בשוק. (אבות דר"נ פכ"א)
השתלשלות אירועי מיתתו
כל הדברים האלו שנעשו לטורנוסרופוס הרשע על ידי ר"ע, הבעירו אש בליבו על ר"ע, ועשה עצמו כאילו שכח את הדברים האלו, וכאשר עלה בדרגות ונעשה שופט, מצא את זמנו לגבות את חובו מר"ע.
כך שנו חכמים: פעם אחת גזרה מלכות הרשעה (הרומאים) שלא יעסקו בתורה ובמצוות, העמידו שומרים בכלל המקומות ובבתי המדרשות במיוחד, כדי לאכוף את גזירתם, כן העמידו שומרים בבית מדרשו של ר"ע, החשש והסכנה היו כל כך גדולים, שאפילו קריאת שמע (ק"ש) לא יכלו לקרות, מרוב השמירה האדוקה של הרומאים! (תוספתא ברכות פ"ב הי"ג), אבל ר"ע לא נשמר כראוי והקהיל קהילות ועסק בתורה.
תמיהת פפוס בן יהודה
בא פפוס בן יהודה ומצאו לר"ע שהיה מקהיל קהילות ברבים ועוסק בתורה.
אמר פפוס לר"ע: עקיבא, אין אתה מתיירא מפני המלכות שגזרה לאסור לימוד תורה?
אמר לו ר"ע: אמשול לך משל למה הדבר דומה! לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים בורחים ממקום למקום, אמר להם השועל: מפני מה אתם בורחים? השיבו לו: מפני רשתות הציידים שזורקים לתוך המים בכדי לצוד אותנו! אמר להם השועל: רוצים אתם לעלות ליבשה ונגור יחד כמו שגרו אבותיי עם אבותיכם? השיבו לו: האם אתה הוא שאומרים עליו הפקח שבחיות?! לא פקח אתה אלא טיפש, והרי, מה במקום חיותינו במים אנו מתייראין שמא נתפס ונמות, ביבשה שאין זה מקום חיותינו כל שכן שיש לנו להתיירא!
פירש ר"ע את הנמשל ואמר לפפוס:
אף אנחנו, אם עכשיו שאנו עוסקים בתורה שכתוב בה: "כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאוֹרֶךְ יָמֶיךָ", (דברים ל, כ) אנו נמצאים בסכנת מיתה מגזירת הרומאים, אם אנחנו מתבטלים ממנה, על אחת כמה וכמה שאנו מתחייבים בנפשינו!
אמרו: לא עברו ימים מועטים עד שתפסוהו לר"ע וחבשוהו בבית האסורים, ותפסו לפפוס בן יהודה על שעבר על חוקים שונים של המלכות, וחבשוהו ליד ר"ע.
אמר פפוס לר"ע: אשריך שנתפסת על דברי תורה, ואוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים. (ברכות סא:)
תפיסת רבי עקיבא
בחמשה בתשרי תפסו הרומאים הרשעים את ר"ע וחבשוהו בבית האסורים, (סוף מגילת תענית)
אבל לא יכלו עדיין להורגו, משום שבלי ספק, ר' יוסי בן קיסמא ויוחאי אביו של רבי שמעון שהיו מאוהבי בית המלוכה, הפעילו את הקשרים ושיחדו מסתם את מי שצריך ולפחות להביא לכך, שר"ע לא ישב עם שאר אסירי המלך הפחותים! משום כך מצינו שרבי שמעון יכל להגיע לר"ע לבית האסורים וביקשו שילמדו תורה, ואם לא יאמר לאביו יוחאי שימסרו למלכות. (פסחים קיב.)
גם בזמן ישיבתו במאסר ושהחרב מונחת על צווארי כולם,
סיכנו תלמידיו את עצמם ומסרו נפש לשמוע את פסקי ההלכות של ר"ע רבם, עד כדי ששכרו אדם אחד בד' מאות זוז לשאול שאלה בהלכה! (יבמות קח:)
רבי יוחנן הסנדלר עשה עצמו כרוכל ועבר עם סחורתו לפני בית האסורים שישב בו ר"ע, והיה מכריז על סחורתו ותוך כדי שואל בקול את שאלותיו, ור"ע שהכיר את קולו של תלמידו החביב ואת כוונותיו, הציץ מן החלון והיה עונה לו בשקט ובקצרה. (ירושלמי יבמות פי"ב מ"ה)
התבטלותו לחכמים
עד כמה גודל חסידותו מצינו במעשה הבא:
כשהיה ר"ע בבית האסורים היה משמשו רבי יהושע הגרסי, ומכניס לו מים במידה המספיקה לנטילת ידיים שחרית ולנטילת ידיים לסעודה.
יום אחד ראה שומר בית האסורים את רבי יהושע כשהביא מים לר"ע, ובא עליו בעלילה ואמר לו: אני רואה שהבאת יותר מים מהרגיל, האם יש לך תכניות בריחה, אתה רוצה לרכך את הקיר כדי לעשות חור ולהבריח את רבך!
שפך השומר מחצית מהמים והחזיר לרבי יהושע את חציים, כשבא רבי יהושע עם חצי כמות מים, אמר לו ר"ע: יהושע! וכי אינך יודע שזקן אני וחיי תלויין בחייך, מה שאתה מביא לי, זה מה שיש לי! איך הבאת לי כמות של מים מועטת? סיפר לו רבי יהושע את מה שקרה.
אמר ר"ע לרבי יהושע: תן לי מים שאטול ידיי! אמר לו רבי יהושע: אין מספיק מים לשתיה ואתה רוצה ליטול ידיך!
אמר לו ר"ע: מה אעשה, וכי אתחייב מיתה ולא אטול ידיי! (כדין עובר על דברי חכמים) מוטב אמות מיתת עצמי שלא אשתה מים, ולא אעבור על דברי חביריי ואתחייב מיתה בידי שמיים!
אמרו: לא טעם (אכל) ר"ע כלום, עד שהביאו לו מים ונטל ידיו.
כששמעו חכמים את המקרה, אמרו: מה בזקנותו היה מענה את עצמו והעיקר לא לעבור על דברי חכמים, בילדותו, (בצעירותו) שעדיין היה בו כוחות, על אחת כמה וכמה שהיה מענה את עצמו שלא לעבור על דברי חכמים!
מה בבית האסורים שהיה יכול לפטור עצמו מנטילת ידיים, ולא עשה כך, שלא בבית האסורים, על אחת כמה וכמה שיחמיר על עצמו והעיקר לא לעבור על דברי חכמים! (עירובין כא:)
שעת דינו
בשעה שהיה ר"ע נידון לפני טורנוסרופוס הרשע, היה עמו יהושע הגרסי עומד בתפילה, ירד ענן והקיפן, אמר (ר"ע) כמדומני שלא ירד הענן והקיפנו אלא כדי שלא תשמע תפילתך.
הגיע עונתה של ק"ש התחיל ר"ע לקרוא ק"ש והיה צוחק, אמר לו טורנוסרופוס הרשע: סבא, מה אתה רוחש, וכי אתה מכשף! וכי חושב אתה לעשות כישוף על מנת שלא להרגיש ביסורין, או שאתה מבעט ביסורין על מנת להכעיסני!
אמר לו ר"ע: תִּפַּח רוּחוֹ דההוא גברא, כלומר: הלוואי שתצא נשמתו של אותו רשע טורנוסרופוס! לא מכשף אני ולא מבעט ביסורין, אלא כל ימיי קראתי פסוק זה: "וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ", (דברים ו, ה) והייתי מצטער ואומר, מתי יבואו שלושתן לידי ואקיימן.
"וְאָהַבְתָּ אֵת יְהֹוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ" – אהבתיו בכל ליבי.
"וּבְכָל מְאֹדֶךָ" – אהבתיו בכל ממוני, אלו שני הדברים קיימתי.
אבל השלישי "וּבְכָל נַפְשְׁךָ", לאוהבו אפילו אם נוטל את נפשך עדיין לא בא לידי לקיימו, ועכשיו שבא לידי וגם הגיע זמן ק"ש, לא אקיימנו! לכן אני קורא ק"ש ושמח בחלקי שנפל לי לקיים את המצוה בזמנה ובמסירות נפש! לא הספיק ר"ע לסיים פסוק ראשון, עד שפרחה נשמתו. (ירושלמי ברכות פ"ט ה"ה)
בשעה שהוציאו את ר"ע להריגה היה זמן של מצות ק"ש, והיו סורקין את בשרו במסרקות של ברזל, והיה ר"ע קורא ק"ש ומקבל עליו עול מלכות שמיים.
שאלו אותו תלמידיו: רבינו האם חייב אדם בקבלת עול מלכות שמיים, למרות שעובר עליו יסורין קשים? השיב להם ר"ע: כל ימי הייתי קורא את הפסוק "וּבְכָל נַפְשְׁךָ", ודרשו חכמים: אפילו נוטל את נשמתך, אתה מצווה למסור את נפשך על אהבתו, וחיכיתי בציפייה, מתי תבוא מצווה זו לידי ואקיימנה! עכשיו שבאה מצווה זו לידי, למות על קדושת שמו יתברך, האם לא אקיימנה!
היה מאריך ר"ע ב – "אחד" עד שיצתה נשמתו ב – "אחד". יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע שיצאה נשמתך "באחד".
אמרו מלאכי השרת לפני הקב"ה:
ריבונו של עולם, האם זו תורה וזו שכרה?! הרי כך כתוב: "מִמְתִים יָדְךָ יְהוָה מִמְתִים מֵחֶלֶד", (תהלים יז, יד) וכך ביאורו: "מִמְתִים יָדְךָ יְהוָה" – מידך היה צריך ר"ע למות ולא על ידי בשר ודם, או: "מִמְתִים מֵחֶלֶד" – להמיתו בדרך כל העולם ולא במיתה משונה?!
אמר להם הקב"ה: שכרם של צדיקים מזומן להם בעולם הבא ולא בעולם הזה, שנאמר בסוף הפסוק: "חֶלְקָם בַּחַיִּים", בארץ החיים שהיא העולם הבא.
יצתה בת קול ואמרה: אשריך ר"ע שאתה מזומן לחיי העולם הבא. (ברכות סא:)
תגובת חכמים
כשנהרג ר"ע בקיסרי (מקום מושבם של שרי רומי), באה השמועה אצל רבי יהודה בן בבא ואצל רבי חנניה בן תרדיון,
עמדו וחגרו שַׂקִּים על מתניהם, קרעו את בגדיהם והספידו הספד גדול, ואמרו: אחינו בית ישראל, לא נהרג ר"ע על שנחשד על גזל, ולא על שלא עמל בתורה בכל כוחו. לא נהרג ר"ע אלא למופת, שנאמר: "וְהָיָה יְחֶזְקֵאל לָכֶם לְמוֹפֵת (לאות וסימן) כְּכֹל אֲשֶׁר עָשָׂה תַּעֲשׂוּ בְּבֹאָהּ (בבוא השמועה) וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי אֲדֹנָי יְהוִה'", (יחזקאל כד, כד) כלומר: מיתתו של ר"ע באה להיות סימן למה שעתיד לבוא.
אמרו: מכאן ועד ימים מועטים לא ימצא מקום בארץ ישראל, שלא יהיו שם מושלכין בו, שנאמר: "דַּבֵּר כֹּה נְאֻם יְהוָה וְנָפְלָה נִבְלַת הָאָדָם כְּדֹמֶן עַל פְּנֵי הַשָּׂדֶה וּכְעָמִיר מֵאַחֲרֵי הַקֹּצֵר וְאֵין מְאַסֵּף", (ירמיה ט, כא) אמרו: לא עברו ימים עד שבא בולמוס ועירבב את העולם. (מסכת שמחות פ"ח)
קבורתו
כשהיה ר"ע חבוש בבית האסורים ורבי יהושע הגרסי תלמידו היה משמשו, כשסיים לשמשו בערב יום טוב של כיפור, הלך לביתו.
הגיע אליהו הנביא על פתח ביתו של רבי יהושע ואמר לו: שלום עליך רבי! השיב לו: שלום עליך רבי ומורי, שאלו רבי יהושע: מה רבי ומורי צריך ממני? אמר לו אליהו הנביא: כהן אני ובאתי למסור לך שר"ע מת בבית האסורים.
מיד הלכו שניהם לבית האסורים ומצאו את פתח בית האסורים פתוח ושר בית הסוהר ישן, וכל הנמצאים בבית האסורים ישנים, השכיבו את ר"ע על המיטה ויצאו.
