מחבר: אברהם כפיר אדרי

  • בוני התלמוד

    "בוני התלמוד"

    פנייה למחנך ולמנהיג: כלי הלמידה לגמרא שחסר לך בכיתה!

    "אל תיתן לי דג – למד אותי לדוג": המבחן של ידיעה אמיתית מורים, רבנים והורים יקרים – רוב תוכניות הלימוד מספקות פירוש, אך הן אינן מספקות כלי למידה עצמאי. כפי שמסביר לנו החזון איש: "כל המרבה בקנייני תורה, מרבה תורה" קנייני תורה דורשים אסטרטגיה שמאפשרת ללומד לעמוד על רגליו.

    הבעיה: תלות במלמד ולימוד שטחי

    הגמרא היא בניין מורכב. כאשר הכלים חסרים, התלמיד צובר ידע בודד, המכונה על ידי המדרש "ערימת אבנים" ולא "שולחן ערוך" מסודר.

    הנזק מהיעדר "כלי למידה עצמאי"

    • ידיעה כוזבת (תחושת ידיעה): התלמיד מבין כשמסבירים לו, אך אינו מסוגל לבנות ולפרק את הסוגיה בעצמו. הוא מגיע לבגרות התלמודית עם יסודות רעועים ותלות מלאה במורה או בפירוש חיצוני.
    • נפילת האוטונומיה: המטרה האמיתית היא לומד המסוגל "לדבר במילים שלי"ולהביע את הידיעה בכתב. כשזה חסר, הוא לא רכש ידיעה אמיתית.
    • הימנעות עתידית: תסכול חוזר מכישלון בבחינה או בסיכום עצמאי מוביל להימנעות מלימוד גמרא בהמשך הדרך.
      כאן טמונה הסכנה הפדגוגית: אנו מגדלים לומד שיש לו תחושה של ידע, אך אין לו יכולת
      ביצוע אמיתית.

    הפתרון: ערכת בוני התלמוד – שולחן ערוך לסוגיה ולימוד עצמאי!
    ערכת בוני התלמוד אינה רק פירוש; היא סט כלים ואסטרטגיה מובנית המבטיחה שהתלמיד הופך לבונה ומהנדס של הסוגיה. זוהי השקעה של 250 ש"ח בכלי עבודה לחיים.

    1. הקניית אסטרטגיה במקום שינון (ספר הלימוד):
    • מודל פעולה: הערכה מספקת את המתודה ללימוד הגמרא, על בסיס שיטת רבנו דסלר – לפרט עניין גדול לחלקים קטנים.
    • מבנה ה"שקלא וטריא" הערכה מלמדת את מבנה התלמוד בכך שהיא מפרקת את המשא ומתן לשבעה מהלכים ברורים (מימרא, קושיא, תירוץ וכו'…), עם סימון, צבע ופיסוק שמשמשים ככלי ניתוח ויזואלי.
    • הכלי מונע תלות: במקום שהמלמד יפרק את הסוגיה בכל פעם, התלמיד רוכש את האסטרטגיה של הפירוק ויכול לבנות אותה בעצמו בכל דף גמרא שיפגוש.
    • הבטחת ידיעה אמיתית (ספר התרגול):
    • פעולת הבנייה: ספר התרגול דורש מהתלמיד לפעול ולבנות באופן אקטיבי. הוא חייב לפסק ולבאר את הסוגיה, לזהות את המהלכים ולבנות את המסקנות – הוא הופך לבונה הראשי.
    • פיתוח אוטונומיה: באמצעות שאלות בניין ו"שבלונת הגמרא", התלמיד מאולץ לרכוש גרסא נכונה שאותה בנה בעצמו (חצי הבנה), ומוכח כי הוא מסוגל להסביר את הנלמד במילים שלו – הוכחה לידיעה ברורה.

    3. ההידור שמחבר את הנפש (איכות ההדפסה):

    • השקעה רוחנית ופיזית: כדברי רבי עקיבא איגר זצ"ל, הנפש מתפעלת והדעת מתרווחת… מתוך הלימוד בספר נאה ומהודר. ההשקעה באיכות הנייר והכתב
      הגדול אינה מותרות, אלא מנוע רגשי המעורר שמחה ומוטיבציה ללימוד ארוך טווח.

     

    השקעה בטוחה: מחיר של 250 ש"ח לרכישת כלי למידה לחיים

    • האם נכון לחסוך ולהסתפק בתקווה שהלימוד השטחי יחזיק מעמד?
      התשובה ברורה: ערכת בוני התלמוד היא רכישת מיומנות יסוד – סט כלים ושיטת בנייה תלמודית. היא מבטיחה:
    • אוטונומיה מלאה: הבן/תלמיד יהיה פחות תלוי במלמד ויפתח כלי למידה עצמית לכל הש"ס.
    • וודאות: הידיעה שרכש היא ידיעה ברורה, עמוקה ומבוססת ביצוע.

     

    אל תסתפק בתחושת ידיעה. ודא כי הבן / התלמיד שלך רוכש ידיעה אמיתית, חיה ומסודרת, שתשרת אותו בלימוד כל התורה שבעל-פה.
    באהבה וברכת דרך צלחה, צוות "בוני התלמוד"

    לורם איפסום דולור סיט אמט, קונסקטורר אדיפיסינג אלית לפרומי בלוף קינץ תתיח לרעח. לת צשחמי צש בליא, מנסוטו צמלח לביקו ננבי, צמוקו בלוקריה.

  • ילד מטפס מעלה על חבל

    לימוד גמרא לילדים

    מהנדס גמרא

    לימוד הגמרא מורכב אבל קל. מה שנצרך הוא, שכל שלב יהיה בנוי לפי סדר. 
    אפילו המהנדס הכי גדול בעולם לא ילך לבדוק את תקינותו של מבנה, אם אין ברשותו את התוכניות, וכמה שיהיה בקי בלימודו ההנדסי, זכרונו לא יכיל את כל החומר. מה שאין כן, כשהמהנדס מרוב בקיאותו בחומר ההנדסי מעיין בקצרה בתכניות המבנה, קולט ותופס במהרה את כל העניין, ומכיוון שרכש את הכלים והכללים הנכונים להנדסת בניין, יודע הוא לקרוא כל תכנית בנייה.
    כך כל אחד שירכוש אסטרטגייה / מיומנויות בהוראת הגמרא, יידע איך לבנות כל סוגיה בקומה שלימה, מהיסודות ועד לקבלת הבניין המעוצב להפליא ולא רק לימוד סוגיה שטחית.

    סדר בפרטים הופך לבנין

    יערוך ויסדר כל חלקיו, כל חלוקה במקומה וסדרה וכל דבר דבור על אופניו, וזה לשון עריכה – כשולחן ערוך לפניו. 
    יוצא שתלמידי חכמים הם בנאים והאלף בית של בנאים הוא לעבוד בצורה מסודרת, אחרת אין כאן בניין אלא ערימת אבנים, ערימת סברות קושיות ותירוצים.

    נוסיף, כאשר אדם לומד נכון, כבונה, גם חייו הגשמיים נהפכים למסודרים. (מדרש שמואל)

    סדר את הלימוד

    נסביר בדרך אפשר את דברי רבי שמעון בן לקיש במסכת תענית דף ז' עמ' ב':  המלמדינו איך לבנות בניין בתלמוד.

    אומר ריש לקיש: אם ראית תלמיד [שאינו מבין] שלימודו קשה עליו כברזל [אין הדברים מתיישבים על ליבו / מבולבל מריבוי חלקים / זוכר חצאי קטעים / וגם בחלקים שהבין מגמגם בהם ואינו מצטטם יפה, ופשוט שאינו נהנה ויישכח ממנו במהרה] בשביל משנתו שאינה סדורה עליו [מריבוי פרטים, מתערבות אצלו השמועות, ונערמות לו אי הבנות ושאלות, ויוצא מהשיעור במבוכה וחוסר בהירות, וככל שיורד הלב צריך לברר יותר בשכל ולהרבות בגילויים].

    ניקח לדוגמא: אחד ששומע רשימה של 20 מספרים חסרי היגיון: 5, 36, 19, 125 וכו', לעולם לא יצליח לחזור עליהם, אבל כאשר יש בניהם קשר כלשהוכגון: מספרים בדילוג, 2, 4, 6, 8 וכו', יזכרם, ואפילו ימשיך מהיכן שהמשמיע יעצור, וכל זה משום שהתמונה ברורה לו.

    שלומד ורואה סדר נכון וברור של סוגיה, הוא לומד איך להשתמש בכל הכלים הללו גם לנושאים אחרים וחדשים שלא ראה. 
    גם רשימת מילים יהיה קשה לזכור ולא רק מספרים, אבל אם יקשר התלמיד מילים אלו לעניין מסוים, יתיישבו לו המילים בליבו וכך בכל דבר ודבר, הבנת הנושא שופכת לא רק אור של שכל אלא גם אור של זיכרון.

    סדר מאפשר התבוננות

    דרכי ההוראה וההשבה אל הלב.
    היינו לפרט עניין גדול לחלקים קטנים כדי שיוכל להתרכז ולהתבונן בכל פרט בפני עצמו כי עניין גדול המורכב מכמה חלקים קשה להרגישו [להבינו] כראוי בבת אחת, ואחר כך, "על אחת כמה וכמה" לעשות קל וחומר מכל החלקים יחד ולהשפיע על הלב וכו' הרבה דברים מעין אלה והיינו "פדגוגיה" על פי התורה. (הרב דסלר "מכתב מאליהו" חלק ד' עמ' 249)

    נסה וכך תאמר

    סוף סוף אני נפגש בספר לימוד גמרא, העוסק בהקניית דרך לימוד נכונה ומיומנויות למידה בסוגיות הגמרא המאפשרת לי להתנסות כאן ועכשיו.
    להבין את דרך הלימוד ולרכוש מיומנויות בהוראת הגמרא, להסיק בעצמי את המסקנות העולות מן הסוגיה. להתנסות בעצמי בפיסוק וביאור הגמרא, להגדיר את השאלה ולמצוא את התירוץ, להציג את דעות החכמים, ולענות על שאלות ממוקדות שמכוונות אותי לפַשֶט את הבנת הסוגיה עם רש"י כראוי. התלהבות גדולה יש לי מכיון שערכת "הטיפוס הוא שלך" היא המתווך התמידי שלי ללימוד עצמי.

    לכן לכל אדם קטן כגדול, "ערכת הטיפוס הוא שלך", היא דרך מסודרת איך ללמוד גמרא, ורכישת מיומנויות למידה מגוונות עד שלימודו נעשה עצמאי, עם התקדמות / הצלחה / חשק / מוטבציה / סקרנות ורצון לרכוש עוד ידע בתלמוד.    

    רבי אפרים בורודיאנסקי אומר: סברא הנאמרת בטוב טעם בחן ובמתיקות, עשויה לקבוע לכאן או לשם, גורל חיים של תלמיד, במילים פשוטות: סברא הנאמרת בטוב טעם בכוחה לקבוע גורלו של תלמיד.

    השקעה בכלי לימוד גמרא

    במכתב ששלח לבנו כותב רבי עקיבא איגר: אבקשך בני ידידי לפקוח עין על זה שיהיה נדפס על נייר יפה, דיו שחור ואותיות נאותות.
    כי לדעתי הנפש מתפעלת והדעת מתרווחת והכוונה מתעוררת מתוך הלימוד בספר נאה ומהודר, וההיפוך בהפכו אם הכתב מטושטש, והוא כמעט כדרך שאמרו חז"ל: "כל הקורא בלא נעימה וכו' ונתתי להם… ומשפטים בל יחיו בם" כי אלו מעירים ומשמחים הנפש והכוונה נכונה עם השמחה אל הדבר הן כמו נשמה וחיות אל הגוף.

    זה יביא הצלחה לבנך

    ערכה המכילה 5 חלקים: ספר לימוד / תרגול / אמונת חכמים, פרק הלימוד בצורת הדף, עלון מושגים.
    הערכה מומלצת ביותר, מכיוון שהיא עוסקת בהקניית דרכי לימוד הגמרא ולא רק בפירוש ובדרשות של הגמרא, ובכך מחזקת בדרך הלימוד את כולם.

    הסוגיות מופשטות, כדי שהלומד ירכוש את מהלכי הגמרא ויחקה אותם ויוכל להסביר את הבנתו בסוגיה ולהיות מורה לעצמו ולאחרים. אם התקשית בלימוד דף הגמרא הרגיל, היעזר בספר הלימוד ותתנסה מיד בספר התרגול!

    ערכת "הטיפוס הוא שלך" היא מלמד צמוד לכל ילד ותלמידמה שבימינו נצרך מאוד וכמעט לא מצוי! 

    באהבה וברכת דרך צלחה, צוות הטיפוס הוא שלך.

  • האמורא רבינא

    רבינא

    עורך גמרא בבלי

    דור שישי לאמוראים, סתם רבינא המוזכר בגמרא הוא תלמיד חביר של ר' אשי. 

    אף שר' אשי היה ראש הישיבה וכולם היו כפופים תחתיו, רבינא לקח חלק גדול בישיבתו ובסידור תלמוד בבלי ולפעמים ראינו שהוא בעצמו היה המכריע והיו לו הרבה תלמידים, חביריו: ר' אחא בר רבא, ר' אחא בר תחליפא, ר' אחא מהוצל, מר זוטרא ור' חמא בר בוזי ועוד. 

    כמו שמצינו: רבינא ור' חמא בר בוזי הזדמנו לבית ראש הגולה וסעדו את ליבם, קם ר' חמא מקומו והלך לחפש מאה אנשים כדי שיוכלו לומר בברכת הזימון: "נברך ה' אלהינו שאכלנו משלו". אמר לו רבינא: אין צורך לחפש מאה אנשים! שהרי אמר רבא הלכה כר"ע, וגם כשיש מאה אנשים, לא משנים את הנוסח שנאמר בעשרה והוא: "ברכו אלוהינו שאכלנו משלו". [ברכות נ.]

    מקומו הקבוע היה במתא מחסיא ואביו לא נזכר בשום מקום, וכפי הנראה לא היה אדם גדול, כמו שמצינו שאמר רבינא: אני לא נגר, כלומר אינני חכם, ולא בן של נגר, כלומר אינני בן של חכם! אני אפרק ואני אתרץ! ועל עצמו אמר זאת מצד שהיה מקטין את עצמו אבל על אביו לא היה אומר כן אם הוא היה תלמיד חכם. [ע"ז נ:]

    תלמוד בבלי נחתם בערך שנת 4260 לבריאה ו – 432 שנה לחורבן בית שני על ידי רב אשי ורבינא. ר' אשי ורבינא סוף הוראה, כלומר: סוף תקופת האמוראים, וסדרו את כל דברי האמוראים וקבעו אותם על סדר המסכתות. וסימנם מהפסוק: "עַד אָבוֹא אֶל מִקְדְּשֵׁי אֵל אָבִינָה לְאַחֲרִיתָם" [בתהילים עג, יז] "מִקְדְּשֵׁי" – רמז לר' אשי. "אָבִינָה" – רמז לרבינא. "לְאַחֲרִיתָם" רמז שהם סוף הוראה. [ב"מ פו.]

    רבינא היה תלמיד מובהק של רבא, ור' אשי זכה רק בסוף ימיו לשמש את רבא. כמו שמצינואמר רבינא לרבא: תראה מר, כך קרא לרבא, תלמיד חכם צעיר בא מארץ ישראל ואמר: מי שאין לו מים לרחוץ ידיו לתפילה מקנח ידיו בשפשוף בעפר או בצרור או בקסמית!

    אמר לו רבא: טוב אמר אותו תלמיד חכם שבא מארץ ישראל! שהרי לא כתוב בפסוק "ארחץ במים" אלא "אֶרְחַץ בְּנִקָּיוֹן כַּפָּי", [תהלים כו, ו] שמשמעו שימוש בכל דבר שמנקה כשאין לו מים לתפילה. [ברכות טו.] ואף שללא ספק רבינא בזמנו של רבא היה עוד צעיר, אף על פי כן היה גדול עד שפעם אחת הקשה על רבא. [ע"ז כב.] והגיע להוראה עוד בחיי רבא רבו. [עירובין מ. – גיטין עז.]

    רבינא היה גבאי צדקה: כך מצינו שמסופר: הזדמן לו להיות במחוזא ובאו נשי המקום וזרקו לפניו שיירי שרשרות של זהב וצמידים לצדקה ולקח מהם, שאל אותו רבה תוספאה: הרי למדנו בברייתא, שגבאי צדקה מקבל מנשים דבר מועט אבל לא דבר מרובה? השיב לו רבינא: אלו השרשרות זהב והצמידים, בשביל נשי מחוזא זה דבר מועט מכיון שעשירות הם. [ב"ק קיט.]

    כשנפטר רבינא לבית עולמו, פתח המספיד ואמר: עצי התמרים הניעו ראש על צדיק שפרח כתמר. ואנחנו צריכים להספידו לילות כימים משום שרבינא היה לומד תורה בלילות כימים. רבינא נפטר חמש שנים לפני ר' אשי, לפי זה למדנו שהאריך ימים שהרי היה זקן מר' אשי. [מועד קטן כה:]

    מסירות נפשו

    רבינא היה יושב לפני ר' אשי בשבת.

    ראה אדם אחד שקושר את חמורו לדקל בשבת, וידועה ההלכה: אסור בשבת להשתמש במחובר לקרקע שמא יתלוש, לכן הרים רבינא את קולו ואמר לאותו אדם: המעשה אסור בשבת ושיפסיק מיד! לא הקשיב לו אותו אדם! אמר לו רבינא: אינך שומע בקול חכמים, ננדה אותך!

    שאל רבינא את ר' אשי: האם מה שעשיתי לפניך זה חס ושלום חוצפה כלפיך? אמר ר' אשי לרבינא: "אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד ה'", [משלי כא, ל] כלומר: אין דבר שעומד כנגד חילול ה'! ובא ללמד אותנו, שכל מקום שיש בו חילול ה' אין חולקין כבוד לרב, משמע שר' אשי אמר לרבינא, טוב מאוד עשית. [עירובין סג.]

    חריפותו

    רבינא ור' חמא בר בוזי ישבו ללמוד תורה מפי רבא.

    בשעה שנמנם רבא שאל רבינא את ר' חמא בר בוזי: האם זה נכון מה שאמרתם! שכל מיתה שנאמרה בתורה בלשון גויעה, כגון: "וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו", [בראשית מט, לג] זו היא מיתתן של צדיקים? השיב לו ר' חמא בר בוזי: כן כך אמרנו.

    הקשה לו רבינא: הרי דור המבול אף שהיו רשעים, נאמר בהם לשון גויעה! שנאמר: "וַיִּגְוַע כָּל בָּשָׂר הָֽרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ"?  [בראשית ז, כא] השיב לו ר' חמא: אנחנו אמרנו, בכל מקום שנאמר גויעה וסמוך לו אסיפה, הרי זו מיתת צדיקים!  כגון: "וַיִּגְוַע וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּיו".

    הוסיף להקשות רבינא: הרי כתוב על ישמעאל לשון גויעה ואסיפה! שנאמר: "וְאֵלֶּה שְׁנֵי חַיֵּי יִשְׁמָעֵאל מְאַת שָׁנָה וּשְׁלֹשִׁים שָׁנָה וְשֶׁבַע שָׁנִים וַיִּגְוַע וַיָּמָת וַיֵּאָסֶף אֶל עַמָּֽיו" [בראשית כה, יז] והלא ישמעאל היה רשע?

    תוך כדי הדיון התעורר רבא מנמנומו ואמר להם: דרדקי! כלומר ילדים שלי, כך אמר ר' יוחנן: ישמעאל עשה תשובה בחיי אביו אברהם! לכן נאמר בו לשון גויעה ואסיפה! וזה נלמד מהכתוב: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ יִצְחָק וְיִשְׁמָעֵאל בָּנָיו". [בראשית כה, ט] הרי שישמעאל נהג כבוד ביצחק והקדימו לפניו למרות שיצחק היה צעיר ממנו! מכאן למדנו שישמעאל עשה תשובה.

    שואלים: אולי התורה מנתה אותם לפי סדר חכמתם ואין הכוונה שישמעאל הקדים את יצחק לפניו? תירצו: אם התורה הייתה מונה לפי סדר החכמה, איך נבאר את הפסוק בקבורת יצחק אבינו: "וַיִּקְבְּרוּ אֹתוֹ עֵשָׂו וְיַעֲקֹב בָּנָיו"! [בראשית לה, כט] מדוע לא נכתבו לפי סדר חכמתם? מכאן למדנו שאין התורה מונה לפי סדר החכמה, ובהכרח ישמעאל הקדים את יצחק לפניו משום שעשה תשובה בימיו של אברהם אבינו. [ב"ב טז:]

    מכיר את מקומו

    אמר רבא: תלמיד חכם כששוחט בהמה לעצמו, בודק בעצמו את סכין השחיטה ואינה צריך להראותה לרבו, ואפילו שנמצא במקום הסמכות של רבו.

    רבינא נזדמן למחוזא למקומו של רבא שהיה שם רב המקום, הראה בעל האכסניה את הסכין לרבינא לפני שבא לשחוט עבורו. ביקש ממנו רבינא שילך ויראה את הסכין לרבא!

    תמה בעל האכסניה ואמר לרבינא: האם מר לא סובר כדעת רבא! תלמיד חכם בודק את סכין השחיטה כששוחט לעצמו?!

    השיב רבינא לבעל האכסניה: כשאני אוכל באכסניה זה לא נקרא שאני עושה לעצמי, משום שאני קונה ממך את הבשר בכסף, וזה בדיוק כמו לקנות בשר בשאר החנויות. [עירובין סג.]

    עם תלמידי רבא

    רבינא התרועע עם כל תלמידיו של רבא, כמו שמצינו: פעם אחת ר' פפא ור' הונא בריה דר' יהושע השתתפו וערבו את סעודתם יחד.

    עד שר' הונא אכל ככר אחת ר' פפא אכל ארבעה כיכרות! אמר ר' הונא לר' פפא: תן לי את חלקי בככרות! השיב לו ר' פפא, קיבלת אותי מלכתחילה לפי מה שאני אוכל ומדוע שנחלק את הסעודה עכשיו! הקשה ר' הונא לר' פפא מהברייתא: בני חבורה שהיו ידיו של אחד מהם יפות, כלומר שרגילותו לאכול יותר, רשאים לומר לו טול את שלך וצא?

    השיב לו ר' פפא: הברייתא עוסקת, שאמרו בני החבורה לגרגרן שקיבל את החבורה לענין הזביחה, אבל כאן אתה השתתפת איתי בסעודת הרשות משום רעות וחברות ורצית לאכול עמי יחד, לכן קיבלת על עצמך מראש את כל אכילתי.

    שוב הקשה ר' הונא מסוף הברייתא: ולא עוד, אלא אפילו חמישה שעשו סעודה משותפת רשאים לומר לו טול חלקך וצא? חזר בו ר' פפא ונתן לר' הונא בריה דר' יהושע את חלקו.

    הלך ר' הונא והשתתף בסעודה יחד עם רבינא, עד שאכל ר' הונא ככר אחת הספיק לאכול רבינא שמונה כיכרות! אמר ר' הונא בריה דר' יהושע: עדיף להשתתף בסעודה עם מאה אנשים כמו ר' פפא ולא להשתתף עם אחד כמו רבינא. [פסחים פט:]

    מעשה להלכה

    אמר ר' פפי כך סיפר לי רבינא מעשה על אחד החכמים ושמו ר' טבות או ר' טביומי ויש אומרים ר' שמואל בר זוטרא.

    אותו תלמיד חכם היה דבק במידת האמת ולא היה משנה בדיבורו אפילו אם יתנו לו את כל חלל העולם! כך סיפר לי בעל המעשה אומר רבינא: בערב שבת אחת סמוך לכניסת השבת הייתי יושב והגיע אדם אחד ושאל אותי אם יש לי שומשמין למכור לו? השבתי לו שאין לי שומשמין למכור.שאל אותי: האם אוכל להפקיד את הכסף שהבאתי לקנות בו שומשמין אצלך, משום שכבר חשכה ואיני יכול להחזירו לביתי מכיון שכבר ושבת נכנסת?

    השבתי לו: הרי ביתי לפניך! הניח אותו אדם את כספו בביתי ונגנבו המעות. בא אותו אדם לפני רבא לשואלו מה הדין? השיב לו רבא: מה שאמר לך אותו תלמיד חכם "הרי ביתי לפניך" אינו נחשב שקיבל על עצמו אחריות על כספך, לא כשומר שכר ואפילו לא כשומר חינם, ופטור הוא משמירת מעותיך. [ב"מ מט.]

    תלמיד חבר של ר' אשי

    כשייסד ר' אשי את ישיבתו במתא מחסיא לקח את רבינא ליד ימינו והיה לו כתלמיד חבר.

    כמו שמצינו: תיקנו חכמים להראות סכין של שחיטה לחכם לבודקו מפני כבודו של החכם. אפילו שרב אשי רבו של רבינא היה בבבל, מכל מקום, רבינא בדק את סכינו של שוחט אחד בבבל!

    אמר לו ר' אשי: מדוע עשית כך! והרי אתה נוטל בכך את עטרת כבוד העיר ואינך נותן את הכבוד לרבך שגר בבבל! השיב רבינא לר' אשי: הרי ר' המנונא הורה הלכה בבבל במקום שנקרא "חרתא" בזמן שר' חסדא היה רבו וגר בבבל! אם כן, גם אני לא הורתי במקומך "במתא מחסיא" ואין צריך לחוש לכך למרות שמר גר בבבל?!

    אמר לו ר' אשי: צריך לומר הפוך, ר' המנונא לא הורה הלכה מכיון ששניהם היו בבבל! אמר לו רבינא: ר' המנונא הורה הלכה בזמנו של ר' חסדא מכיון שהיה תלמיד חבר של ר' חסדא וגם אני, תלמיד חבר של מר אני! [ערובין סג.]

    עם ר' אשי

    רבינא היה יושב לפני ר' אשי בשני ימים טובים של ראש השנה שחלו בימים חמישי ושישי.

    ראה רבינא את ר' אשי שמצב רוחו לא כל כך טוב ושאלו לפשר הדבר! השיב לו ר' אשי שהוא מצטער על כך שלא הניח עירובי תבשילין מערב יום טוב ולכן אינו יכול לבשל לשבת! אמר לו רבינא:  יניח מר עכשיו ביום טוב הראשון עירובי תבשילין! שהרי אמר רבא: אם חלו שני ימים טובים בימים חמישי ושישי, מניח עירובי תבשילין מיום טוב ראשון (חמישי) ליום טוב שני (שישי) ועושה תנאי: אם היום יום טוב מן התורה ומחר יום חול איני צריך את העירוב! ואם מחר הוא יום טוב מהתורה והיום יום חול, הריני מערב עכשיו בערב יום טוב את עירובי התבשילין!

    השיב ר' אשי לרבינא: את דברי רבא אפשר לומר דוקא בשני ימים טובים של גלויות שכל יום  מהם אסור מספק! אבל בשני ימים טובים של ראש השנה שהם קדושה אחת ארוכה, האם אמר רבא שאפשר להתנות?! הרי ערב יום טוב שלהם הוא רק ביום רביעי?

    שאל רבינא את ר' אשי: הרי אמרו חכמי הישיבה בנהרדעא, אפילו ביצה שנולדה ביום טוב ראשון של ראש השנה מותרת ביום טוב שני בדיוק כמו בשני ימים טובים של גלויות מכיון שאינם קדושה אחת?

    השיב ר' מרדכי תלמידו של ר' אשי לרבינא ותירץ את שאלתו: בפירוש אמר לי ר' אשי, שלא סבר בענין זה כדעת חכמי נהרדעא, לכן היה אפשר להניח עירובי תבשילין רק בערב יום טוב שהוא ביום רביעי. [ביצה ו.]

    דבריו באגדה

    שנינו במשנה: ערב יום הכפורים בבוקר, מעמידין את הכהן הגדול בשער מזרח ומעבירים לפניו פרים אלים וכבשים, אלו הם הקרבנות שכהן גדול מקריב בעבודתו ביום הכיפורים.

    מקשים על המשנה: למדנו שאף את השעירים העבירו לפניו! הרי שלושה שעירים היו גם כן קרבנות ביום הכיפורים, אחד לחטאת, והשניים האחרים, אחד לחטאת והשני משתלח לעזאזל, אם כן מדוע התנא במשנה לא שנה גם אותם? תירצו: מכיון שהשעירים באים לכפר על חטאים, חוששים שמא יזכר הכהן הגדול בחטאי ישראל ותחלש דעתו!

    הקשו: אם  אנו חוששים שתחלש דעתו של הכהן הגדול, אזיי גם את הפר צריך לא להעביר לפניו! שהרי הפר, גם בא על חטאת? השיבו: פר החטאת בא לכפר עליו ועל חטאי אחיו הכהנים ואם אחד מאחיו הכהנים עבר עבירה יודע הוא הכהן הגדול ומעוררו להחזירו בתשובה ולכן לא תחלש דעתו. אבל כל ישראל שמתכפר להם בהבאת השעירים, לא יכול הכהן הגדול לדעת על כולם אם חזרו בתשובה! לכן יש חשש שתחלש דעתו שלא יתכפר להם!

    אמר רבינא: מה שהכהן הגדול מכיר את מעשיהם של אחיו הכהנים הרי זה דומה למה שנוהגים לומר אנשים את האימרה הזאת: אם בן אחותך המכיר אותך ואת מעשיך הוא שוטר המלך, תדע לך איך תנהג! אל תעבור לפניו בשוק, שלא ימצא עליך עלילה להוציא ממך כסף למלכות מכיון שהוא מכיר את מעשיך! [יומא יח.]

    לפנים משורת הדין

    לרבינא היו ארבע שדות סביב לשדה אחת, השייכת לאדם אחד בשם רוניא.

    רבינא הקיף בגדר את כל ארבע שדותיו מארבע רוחות בכדי לשמור על שדותיו. בא רבינא לרוניא וביקש ממנו שיתן לו מחצית מההוצאות של הגדר! משום שהוא גם נהנה מגדר זו השומרת גם על שדהו! לא הסכים רוניא ליתן לרבינא את חלקו בהוצאות הגידור מפני שטען שאין לו צורך בשמירת שדהו.

    חזר רבינא לרוניא וביקש ממנו שישלם לו לפחות את כספי הקנים במחיר הכי מוזל?! גם זאת לא הסכים רוניא ליתן.

    חזר רבינא לרוניא וביקש ממנו שישלם לו לפחות את שכר השמירה שנחסך לו על ידי הגדר! ואמר לרוניא: הרי אם לא גדרתי, היית צריך לשים שומר לשמור על שדך ולשלם לו על כך?! לא הסכים רוניא לשלם לרבינא אפילו את השכר הכי נמוך שהוא שכר שמירה.

    יום אחד היה רוניא מלקט תמרים מהדקלים שבשדהו. אמר רבינא לאריסו ליד רוניא: לך וקח אשכול תמרים שלא הבשילו מהשדה של רוניא! הלך אריסו של רבינא להביא אשכול תמרים מהשדה של רוניא, הרים עליו רוניא את קולו וגער בו! אמר רבינא לרוניא: מכך שצעקת על האריס, גילית דעתך שנוח לך בשמירת הדקלים שלא יקחו מהם אנשים והם חשובים לך. לכן, אפילו שאינך פוחד מגנבים כמו שטענת וכך פטרת את עצמך לשלם את חלקך בגידור, עדיין יש לך הנאה מהגידור וצריך אתה לשלם את חלקך?! וכי אתה לא נהנה מכך שהעיזים המסתובבות באזור לא יכולות להכנס לשדך לאכול מהתמרים בזכות הגדר!

    השיב רוניא לרבינא: סתם עיזים! בגערה אחת אני מונעם ומרחיקם מהשדה ואיני צריך גידור! אמר לו רבינא: הרי הוכחתי לך שאתה צריך שומר שיגער בהם! אם כן, חסכתי לך שומר, תן לי שכר שמירה לפחות?

    בא רוניא לפני רבא ושאל מה הדין במקרה זה? אמר לו רבא: לך פייס את רבינא במה שכבר הסכים לקבל ממך, את שכר שומר, ובודאי זה עדיף לך מלשלם לו את כל מחצית כספי הגידור! אם לא תעשה כן, אדון אותך בדין, כמו שאמר ר' הונא לשיטת ר' יוסי הסובר: שהכל לפי מה שגדר! וזה אומר שתצטרך לשלם על פי ההלכה מחצית הוצאות הגדר. [ב"ב ה.]

    רבינא ורוניא

    רוניא קנה שדה על מיצר שדהו של רבינא, כלומר: רוניא קנה שדה על הגבול של אחת משדותיו של רבינא.

    חשב רבינא לקנות ממנו את השדה בסכום שקנאה רוניא, כדין "בר מצרא" וכך יסלקו ממנו. הכוונה: "דין דבר מצרא" קובע, שכאשר יש לאדם קרקע בסמוך לקרקע חבירו, וחבירו רוצה למכור את קרקעו, הוא קודם לכל אדם, ואפילו שמכרה לאדם אחר, רשאי חבירו לקחתה מהאחר. יסוד דין זה למדנו מהפסוק: "וְעָשִׂיתָ הַיָּשָׁר וְהַטּוֹב בְּעֵינֵי יְהֹוָה לְמַעַן יִיטַב לָךְ", [דברים ו, יח] ורש"י מבאר: זו פשרה לפנים משורת הדין, כלומר אף אם מתבקש ממנו לעשות מעבר למתחייב מן הדין, עליו לנהוג כן.

    אמר ר' ספרא בריה דר' ייבא לרבינא: עשה הישר והטוב בעיני ה' ואל תסלקהו! הרי רוניא רצען עני הוא, ואתה יודע מה הבריות אומרים: ארבע זוזים משלם הרצען בעד העור ועוד ארבע זוזים משלם למעבד העורות, אם כן, הרווח שלו מועט בעד הנעליים שמוכר! לכן עשה עמו הטוב והישר והשאר לו את השדה לפרנסתו. [ב"ב ה.]

    משפחתו

    רבינא אירס את בנו עם בתו של ר' חביבא וברך רבינא ברכת "שהשמחה במעונו" משעת האירוסין.

    אמר רבינא על בית ר' חביבא, מכיר אני בהם שאינם חוזרים בהם ותתקיים החתונה' אולם לא עלה הדבר וחזרו בהם בית ר' חביבא ולא נתנו לו את האשה. [כתובות ח.] אולם בנדה סו. – משמע שם שנשאה לאשה.

    מר בר ר' אשי מצא את רבינא שמשח את בתו בזיתי בוסר של ערלה לרפואה.

    אמר לו מר בר ר' אשי: נאמר שחכמים אמרו ש – "בכל איסורי הנאה מתרפאין" דוקא בשעת הסכנה ובפיקוח נפש, אבל שלא בשעת סכנה והרפואה היא דרך הנאה, האם אמרו שמותר?! השיב לו רבינא: בתי חלתה בחום גבוה וצמרמורות לכן זה כשעת הסכנה.

    ויש אומרים שהשיב לו רבינא בתמיה: האם מה שעשיתי נקרא דרך הנאה! הרי אין דרך למשוח את הזיתים אלא לאחר שנתבשלו והוציאו את שמנן בבית הבד?! [נדה סו.]

    רבינא היה מרבה בכבודה של בתו לפני נישואיה בכתיבת סכום הנדונייה שלה והתחייב ליתן לה יותר מהנהוג.

    אמרו חכמים לרבינא: בוא ונעשה קנין על התחייבותך סכום כזה! אמר להם רבינא: אם אעשה קנין לא אכפול את הסכום מכיון שאתחייב לשלם הכל! ואיני עושה זאת אלא כדי להרבות בכבודה של בתי. [פסחים קד:] משמע מכאן שרבינא היה איש אמיד.

  • המלך תלמי מכריח חכם יהודי לתרגם את התורה שבכתב

    הדרך להתחיל ללמוד גמרא

    גמרא למתחילים – סוד תושב״ע

    נתמקד בעזה"י בשלוש שאלות עיקריות בענין התורה בכללותה, והם:

    מדוע לא נמסרה התורה כולה בכתב?

    מה חשיבותה של תורה שבעל פה (גמרא)?

    מה מעניקה ערכת "הטיפוס הוא שלך" לכל דורש בלימוד הגמרא?

    כתיבת תורה שבכתב

    מדרש תנחומא פרשת כי תשא פל"ד:

    "וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל", (שמות לד, כז) המדרש מקשר בין הפסוקים: זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ". (הושע ח, יב)

    נלמד את הקשר הפסוקים

    אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כְּתָב לְךָ, בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁתְּהֵא הַמִּשְׁנָה (תושב"ע) בִּכְתָב.

    הסבר: משה רבינו למד מפי הקב"ה את כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה (גמרא), וכשהקב"ה אומר למשה "כְּתָב לְךָ", מבקש משה לכתוב הכל, גם את המשנה, שהיא כללות התורה שבעל פה, שהרי בלעדיה אי אפשר לפענח את המצות שניתנו בתורה שבכתב, וכל פרטי המצות מתבארות בתורה שבעל פה!

    משיב הקב"ה למשה: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", רק מה שאומר לך לכתוב, כתוב! כלומר, הקב"ה אומר למשה: כתוב רק תורה שבכתב, חמישה חומשי תורה.

    תורה אחת נכתבת

    המשך המדרש: וּלְפִי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עֲתִידִין לְתַרְגֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְלִהְיוֹת קוֹרְאִין בָּהּ יְוָנִית, וְהֵם אוֹמְרִים אָנוּ יִשְׂרָאֵל, וְעַד עַכְשָׁו הַמֹּאזְנַיִם מְעֻיָּן.

    תרגום התורה ליוונית

    בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלושה ימים. (מגילת תענית)

    עוד נאמר: אין כותבין (את התורה) לא עברית ולא ארמית ולא מדית ולא יונית. כתב בכל לשון בכל כתבים, לא יקרא בו עד שתהא כתובה אשורית.

    מעשה בה׳ זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית, והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.

    שוב מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כנסם.

    נכנס לכל אחד ואחד מהם, אמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה. וי"ג דבר שינו בה וכו'. (מסכת סופרים פ"א מ"ו, ז, ח) 

    הסבר: בערך 80 שנה אחרי הקמת בית שני, מת אלכסנדר מוקדון ונחלקה מלכות יון לארבעה, אחד מיורשיו היה תלמי המלך, אשר שלט במצרים ועל ארץ ישראל, ומקום מושבו היה באלכסנדריה אשר במצרים.

    היוונים באו עם חכמת יון המוגדרת בדברי חז"ל "חושך", שהחשיכה את עיניהם של ישראל בגזירותיה בזמן אנטיוכוס (בערך 100 שנה אחרי) שהיתה אומרת להם: כיתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל. (בראשית רבה פ"ב פ"ד)

    מסביר העץ יוסף: מטרתם של היוונים הייתה "כדי שיפרסמו לכל כפירתם בה' עד שיהיה הדבר רשום במקנה קניניהם, עוד יתכן: שרצתה לרמוז שבמעשה העגל הורחקו מה' ושוב אין להם חלק בו".

    סיום תקופת הנבואה וזריחת חכמת התורה

    בתחילת ימי בית שני, אנשי כנסת הגדולה השתדלו בכל כוחותם לבטל יצר ע"ז אשר ראו שהוא סיבת החורבן, 

    ומשמיים סייעו ובטל יצר ע"ז (עבודה זרה), אבל ידוע לנו שזה כנגד זה עשה האלוקים ויש שיווי משקל בין כוחות הקדושה והטומאה, בכדי שתשאר בחירה חופשית, וכל עוד שהיה יצר ע"ז בעולם הייתה כנגדו הנבואה בצד הקדושה.

    אחר שבטל יצר ע"ז בטלה הנבואה והתחילה להאיר ביתר עוז חכמת התורה שבעל פה, והנהגת עם ישראל נמסרה לידי חכמים, על ידי רוח הקודש שפיעמה בקרבם, וכנגד זה בצד הטומאה התחילה לצמוח חכמת יון, אשר מייצגת את הכפירה בה', וחכמתם הייתה במה שבדו מליבם וחידשו משכלם.

    שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה וכהן גדול אחרי עזרא (מלאכי) אחרון הנביאים, ובתקופתו היה אלכסנדר מוקדון תלמידו של אריסטו מייסד חכמת הכפירה בה', אשר כתב עליו הרמב"ן (ויקרא טז, ח) בזו הלשון: המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני (אריסטו) אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת.

    איזה חושך הביא תרגום התורה ליוונית?

    שנינו בבריתא: רבי יהודה אומר: המתרגם פסוק כצורתו, כלומר: שבא לחסר תוספת התרגום שלנו, הרי זה בדאי (ממציא דברים מליבו, שקרן, רמאי), שאין זה תרגום הכתוב. והמוסיף עליו, שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף, אוסיף גם אני בכל מקום שארצה! הרי זה מחרף, מבזה את המקום ומשנה את דבריו.

    ואונקלוס כשהוסיף, לא מדעתו הוסיף, שהרי בסיני ניתן (תרגום אונקלוס) אלא שנשתכח וחזר ויסדו, כמו שנאמר במגילה (דף ג.) "ושום שכל" זה תרגום. (קידושין מט.)

    הסבר: כאשר האדם משנה את התרגום המקובל מסיני ומחסר או מוסיף עליו בהתאם לאינטרס שלו, ובזאת הוא מייחס להקב"ה דברים שלא נאמרו, הרי הוא מחרף ומגדף את ה'.

    אמנם בזמן תלמי המלך, הוכרחו הזקנים לתרגם את התורה ליוונית משום פיקוח נפש, וכך היה המעשה: תלמי המלך מכנס שבעים ושניים מחכמי ישראל ואינו מגלה להם מדוע קראם וכן מושיבם כל אחד בחדר בפני עצמו ומבקש מהם לתרגם את התורה ליוונית.

    נתן ה' בלב חכמי ישראל לתרגם את התורה בצורה אחידה עם י"ג שינויים, והטעם לכל השינויים הוא, משום שלא יבוא תלמי לידי טעות בהבנת המקרא, [כגון: שני מקראות הנראים סותרים זה את זה, וביאורם הוא על פי דרשות חכמים בתושב"ע, והוא אינו מאמין בדברי חכמים שנמסרו בקבלה בתושב"ע] וכן פסוקים שבגינם תלמי היה עלול לכעוס על עם ישראל ולהורגם. (עיין בהרחבה מגילה ט.)

    האומות קוראים לעצמם מקבלי התורה

    וּלְפִי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עֲתִידִין לְתַרְגֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְלִהְיוֹת קוֹרְאִין בָּהּ יְוָנִית, וְהֵם אוֹמְרִים אָנוּ יִשְׂרָאֵל, וְעַד עַכְשָׁו הַמֹּאזְנַיִם מְעֻיָּן.

    הסבר: בח' בטבת הושלמה מלאכת תרגום התורה ליוונית, לכאורה הענין נראה טוב, מכיון שמעתה אור התורה יאיר על כל הגויים!

    אמנם ההיפך הוא הנכון! משום שכל זמן שהתורה כתובה בלשון הקודש, היא חלקו ונחלתו של עם ישראל בלבד, והיא זאת שמכרעת את המאזניים להוכיח שעם ישראל הם מקבלי התורה, ולפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ליוונית וללומדה ולומר שהם ישראל, ואין לישראל במה להכריע את המאזניים. (מעכשיו כל אומה שתתרגם את התורה תקרא לעצמה ישראל!)

    תשובת הקב"ה לאומות

    המשך המדרש: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאֻמּוֹת: אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁאַתֶּם בָּנַי, אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מִי שֶׁמִּסְטוֹרִין שֶׁלִּי אֶצְלוֹ, הֵם בָּנַי. וְאֵיזוֹ הִיא? זוֹ הַמִּשְׁנָה שֶׁנִּתְּנָה עַל פֶּה, וְהַכֹּל מִמְּךָ לִדְרֹשׁ.

    הסבר: משיב הקב"ה לאומות, אתם אומרים שאתם בניי! בואו נראה! תדעו לכם, רק מי שיודע את הסודות שלי הם בניי, ומה הם סודותיי? זו המשנה שניתנה בעל פה.

    ברית נכרתת על התורה שבעל פה

    המשך המדרש: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מָה אַתְּ מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא הַמִּשְׁנָה בִּכְתָב! וּמַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי", וְאִם כֵּן, "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ"!

    הסבר: אמר הקב"ה למשה, אם יהיה כמו שאתה מבקש, לכתוב את המשנה (תושב"ע),  אם כן, מה יהיה ההיכר בין ישראל לאומות! שהרי יוכלו לתרגם גם את התושב"ע ולטעון שהם ישראל, ולא יהיה לישראל במה להכריע את המאזניים ולהוכיח שהם מקבלי התורה?! לכן סודות המשנה (תושב"ע) נמסרו לעם ישראל, על מנת לשבור את השיוויון שנוצר בין היהודים לגויים בעקבות תרגום התורה ליוונית.

    זה שאמר הנביא: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי"! כלומר: רוב התורה ופרטיה ודקדוקיה נמצאים בתושב"ע, ואם גם אותם נכתוב, אם כן, ישראל "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ", כשאר האומות יהיו נחשבים, משום שאין להם ראיה שהם ישראל בחירי ה'. 

    לכן אומר הקב"ה למשה: אֶלָּא תֵּן לָהֶם מִקְרָא בִּכְתָב, וּמִשְׁנָה עַל פֶּה, "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים" הֲרֵי מִקְרָא, "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" הֲרֵי מִשְׁנָה עַל פֶּה.

    אומר הקב"ה למשה: תן לישראל מקרא בכתב, שנאמר: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", כלומר חמשה חומשי תורה בכתב,  "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – תורה שבעל פה, "כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל", כלומר: התושב"ע היא הראיה שהקב"ה כרת ברית עם משה וישראל, ובכך נסתמו טענותיהם של האומות שהם ישראל מקבלי התורה.

    שמירת הציווי

    המשך המדרש: אָמַר רַבִּי רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם, כְּתָב לְךָ וְגוֹ'. "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית", עַל יְדֵי מָה אֲנִי כּוֹרֵת עִמְּךָ בְּרִית? עַל יְדֵי כְּתָב לְךָ (תורה שבכתב) וְעַל יְדֵי עַל פִּי (תורה שבעל פה) – אִם קִיַּמְתָּ שֶׁבִּכְתָב בִּכְתָב, וְאֶת שֶׁבְּעַל פֶּה עַל פֶּה, כְּאִלּוּ עִמְּךָ כָּרַתִּי בְּרִית.

    כלומר: אם השארת את התורה שבכתב, בכתב, ואת התורה שבעל פה, בעל פה, עמך כרתי את הברית –  וְאִם שִׁנִּיתָ, כלומר: כתבת את התורה שבעל פה, לֹא כָּרַתִּי עִמְּךָ בְּרִית.

    השלכות תרגום התורה בימינו

    עד שלא תורגמה התורה ליונית לא היה לאומות העולם קשר כלל לתורה, 

    אמנם אחרי שתורגמה ליוונית הייתה להם כביכול הבנה ותפיסה, ומעכשיו יכולים לבוא ולבאר את התורה לפי דעתם האנושית המשובשת להוסיף או לגרוע, לטעות ולהטעות אחרים ולהוליכם שולל, וכמו שמצינו לאחר מכן בתקופת אנטיוכוס שכבר היו מתיוונים לרוב כתוצאה מתרגום זה, וכבר יכלו היוונים לשכנע בדרך משובשת את היהודים ללכת בדרך הכפירה.

    כן מצינו בהמשך הדורות עד ימינו אנו, כיתות אשר נטשו את קבלת התורה שבעל פה שעברה מדור לדור עד משה רבינו מפי הגבורה, וכפרו בתורה שבעל פה וביארו את התורה שבכתב כעולה על רוחם וטעו והטעו ללכת אחרי הכפירה. (עיין רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ד והבן היטב)

    פעולת חכמי בבל בחיבור המשנה

    דבריו המחזקים של ר׳ אהרון בר׳ מרדכי ז״ל היימן, מחבר ספר תולדות תנאים ואמוראים, בהקדמתו לתולדות חייו של רבי חייא הגדול.

    אם נרצה להביט בעין צופיה בתולדות העם הנפלא הזה, נראה תמיד השגחה פרטית, ובעת הסכנה קרובה לבוא, יקדים ה' הרפואה, והסכנה הכרוכה בעקבותיה תחלוף והיה כלא היה.

    ולא נדבר על ימים הראשונים אשר על כל צעד וצעד ראו כבוד ה' החופף על בני ישראל, וגם כשנוטל הנבואה מישראל ותחתיהם עמדו חכמים נושאי דגל התורה, גם אז פלאי פלאים נעשה לגוי הקטן הזה.

    כשפרשה מלכות רומי על ישראל, שלח להם את הדגול מרבבה את הלל הבבלי, כמו שאמרו: כשנשתכחה תורה מישראל עלה הלל הבבלי ויסדה. (סוכה כ.)

    וכשחרב בית חיינו ונוטל כבוד מישראל, שפך חמתו אך על עצים ואבנים וכיפר אדמתו עמו, וכבר שלח לנו את האיש הנעלה הדגול מרבבה את רבן יוחנן בן זכאי (תלמידו של הלל), ועל ידי חכמתו הגדולה הציל לנו את שארית מחמדנו היא התורה, וביקש מהקיסר תן לי יבנה וחכמיה ושושלת של רבן גמליאל (נכד הלל), ולא ידע עריץ האומות כי העיר הקטנה יבנה תראה במפלתה של רומי הגדולה.

    אחר כך מלחמת ביתר והרעות והגזירות הקשות אשר באו עליהם היה באמת הסכנה היותר גדולה לכלל ישראל כי בקשו לעקור הכל, אז שלח ה' את רבינו הקדוש ואנטונינוס אשר על ידיהם הוקלו המים הזדונים, אבל מרוב הצרות אשר נמשכו משך שני דורות לא יכלו להוליד בנים לתורה במידה מרובה.

    אבל ההשגחה העליונה אשר לפניו העתיד כמו העבר, הזמין ממדינת בבל אשר שם ישבו בני ישראל לרבבות בטח ושאנן והרביצו תורה הרבה וסייעו מכספם וכוחם לאחיהם היושבים בארץ ישראל, וכשראו בימי רבינו הקדוש שהגיע העת לשלוח ממבחרי בניה וחכמיה למלאות את חיסרון ארצינו הקדושה כבימי עזרא, אז התנדבו רבי חייא (הגדול) ובניו ועמהם עוד חכמים הרבה, רב ורבה בר חנא ולוי ורבי חנינא ואבוה דשמואל ועוד חכמים הרבה שלא נזכרו שמותן, ועלו לישיבת רבינו הקדוש כדי להוציא מחשבתו הקדושה לאור ולסדר את המשנה ולמוסרה לכל ישראל בטהרתה, וזה שאמר רשב"ל (רבי שמעון בן לקיש) כשנשתכחה תורה מישראל עלו רבי חייא ובניו ויסדוה.

    רבי חייא היה תלמיד חבר לרבינו הקדוש, ורבי קרא עליו את הפסוק: "מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי". (ישעיה מו, יא – מנחות פח:)

    גדולים מעשי רבי חייא

    רבי חייא ראה את עצמו שליח ממרום הבא לארץ ישראל אך ורק להרביץ תורה, ובאמת עשה גדולות כאשר מסופר.

    הגמ' שואלת: מדוע רבינו הקדוש לא מינה את רבי חייא אחריו לראש ישיבת ארץ ישראל? ומשיבה: ראה רבינו הקדוש שרבי חייא עסוק במצוות ולא רצה לבטלו ממצוותיו.

    מה היו מצוותיו של רבי חייא, שבשל כך הפסיד מינוי לראשות הישיבה? וכך מסופר:

    כאשר רבי חנינא (בר חמא) ורבי חייא היו מתווכחים בעניני תורה, היה אומר רבי חנינא לרבי חייא: וכי איתי אתה מתווכח! אם חס ושלום תשכח תורה מישראל, אני מחזיר אותה בפילפולי!

    השיב לו רבי חייא: כאשר אתה רק מדבר, אני עשיתי פעולות מעשיות שלא תשתכח תורה מישראל! וכך עשיתי: קניתי זרעוני פשתן וזרעתי אותם, מהפשתן שצמח, ארגתי רשתות ציד וצדתי צבאים, האכלתי את בשר הצבאים ליתומים, ומעורות הצבאים עשיתי גווילים המוכנים לכתיבה.

    הלכתי מעיר לעיר, ובעיר שלא היו בא מלמדי תינוקות, כתבתי על הגווילים חמישה חומשי תורה, אספתי חמישה תינוקות של בית רבן, ולימדתי כל אחד מהם חומש מחמישה חומשי תורה, כך אספתי עוד ששה תינוקות של בית רבן ולימדתי כל אחד מהם, סדר אחד מששה סדרי משנה, כך שכל אחד מתלמידים אלו, ידע בבקיאות את שלימדתיו.

    ביקשתי מכל אחד מהם בקשה ענקית, כל אחד ילמד את חבירו את שלימדתיו, ויצרפו עימם עוד ועוד תלמידים וילמדו הם אותם עד שיהיו בקיאים וכך הלאה.

    לכן אמר רבינו הקדוש: כמה גדולים מעשי חייא, אלו הם מצוותיו של רבי חייא, שרבינו הקדוש לא רצה לבטלו מהם לטובת מינוי לראש הישיבה.

    שאל רבי שמעון בנו של רבינו הקדוש: האם מעשי רבי חייא גדולים ממעשיך? השיב לו רבינו הקדוש: כן. (כתובות קג:)

    מי לנו כרבינו הקדוש! וכן, כן, מעשי רבי חייא גדולים! משום כך התחיל רבי חייא בזריעת זרע קטן, ועם הרבה סבלנות, אורך רוח, אורך זמן, השקעה, מאמץ ונחישות שאי אפשר לשער, ללא יאוש ועם תקוות גדולות, ובסופו של דבר, כמה תורה עשה רבי חייא עם זרע קטן! הפלא ופלא! מי לא היה רוצה לחבק ולנשק בכל כוחו את רבי חייא הגדול!

    כמו שאמר רב סחורה אמר רב הונא: מה פירוש הפסוק: "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה"? ודרש כך:

    "הוֹן, מֵהֶבֶל יִמְעָט"אם עושה אדם תורתו חבילתו חבילות, כלומר: רוצה לצבור "הוֹן" ולומד הרבה בבת אחת, אזיי מתמעט לימודו, כלומר: מאבד את תלמודו.

    ואם לא עושה כך, אלא: "וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה"קובץ על יד על יד, כלומר: לומד מעט מעט וחוזר על תלמודו, אזיי מרבה על תלמודו וכך מתקיים תלמודו בידו. (משלי יג, יא – עירובין נד:)

    הטיפוס הוא שלך

    צוות ערכות "הטיפוס" רואים בעצמם שליחי ה' ממרום בדור זה, להציע שולחן ערוך של לימוד גמ' בדרך נכונה כדרך ישראל סבא, בספר לימוד, המקנה ללומד הגמ' את כל מהלכי המשא ומתן התלמודי תוך כדי למידה ומחדירה בו ידיעה ברורה את אשר הוא קורא ולומד.
    מקשרת אותך בספר "אמונת חכמים" עם כל התנאים והאמוראים חכמי הפרק הנלמד, שזה כשלעצמו אוצר שאי אפשר להגדירו בשכל אלא רק בהרגשת הלב.
    לאחר מכן לתרגל את לימודו במיומנות בספר תרגול, ולפתוח לו צוהר עצמאי להצלחתו האישית ולהעצים את הקשר שלו עם תורת ה', תושב"ע, וזריזין מקדימין למצוות וטוב יום אחד קודם אם הנך רוצה בהצלחת לימוד תורת בנך, נכדך, תלמידך או בהצלחתך האישית.
    כל הכלים הנדרשים לכל דורש לימוד גמ' בדרך הנכונה והברורה אשר תספק לו את ההבנה האמיתית של דרך לימוד הגמ' נמצאת בתוך ערכת הפלא ופלא של "הטיפוס", כך ביקש רבי חייא מתלמידיו לטפס בלימוד עצמי וללמד אחד את השני, והשלישי וכך להרבות חיילים ללימוד הגמ', לזרוע עוד ועוד לימוד תורת ה'.
  • אדם מוצא דרך ישרה

    דרך ישרה ללימוד גמרא

    יגעת ומצאת תאמין

    לימוד הגמ׳ הינו מורכב, אבל עם אסטרטגייה ודידקטיקה נכונה, לא רק שהלימוד נעשה אפשרי אלא הוא הופך להיות רצוני ומלהיב ביותר, עד שקשה להפסיק את הנהנה מלימודו, מרוב הגירויים והסקרנות לדעת עוד ועוד…

    מה נצרך לכל לומד גמרא!

    ידיעה בבניית מהלכי השקלא וטריא בסדר ההגיוני והנכון, כאשר במשך הזמן רוכש הלומד את ידיעה זו, מאבקו בלימוד נעשה קל, מתחיל להתבהר, רוכש את דרך הלמידה ונעשה לומד עצמאי.

    ניקח לדוגמא: מהנדס בניין ההולך לבדוק תקינות של מבנה ועיונו בחומר ההנדסי היה כדקה אחת, ולעומתו אדם שלא למד הנדסה, כמה שיעיין בתוכניות, לא ניקח אחריות שיאשר לנו את תכניות הבנייה. עדיין יש פלא גדול! איך המהנדס הצליח בדקה, להכיל כל כך הרבה חומר מכל מיני סוגים, ובהסתכלות של דקה אישר את תקינות הבנין?

    התשובה היא: המהנדס למד בכמה שנים טובות את החומר ההנדסי, ובכל שלב ושלב בלימודו נקלט אצלו הרעיון ההנדסי ומכל הפרטים המרובים בלימוד ההנדסה נעשו לו כללים ואיתם הוא קורא ומבין בקלות כל רעיון הנדסי.

    כך גם יעשה כל אדם הרוצה ללמוד חומר המכיל בתוכו הרבה פרטים, צריך להכניס את הפרטים לכללים כך שיקל לו להכיר ברגע את סוג החומר הנלמד, זה נקרא לעשות סדר, כלומר: לחלק לקטגוריות וליתן שם לכל קטגורייה ולשייכה לכללי הלימוד.

    כך מנה איסי בן יהודה את שבחו של רבי עקיבא: אוצר בלום.

    רש"י מבאר: רבי עקיבא – דומה לאוצר בלום (אוסף של דברים יקרי ערך גדוש ומלא).

    כך מפורש באבות דרבי נתן: למה היה ר' עקיבא דומה! לעני שנטל קופתו ויצא לשדה, מצא שעורים קצר ונתן בה, מצא חטין קצר ונתן בה, וכן פולים וכן עדשים, כשבא לביתו, בירר כל מין ומין לעצמו ושמו באוצרו במקומו המיוחד לו.

    כך עשה ר"ע: כשלמד מרבותיו, שמע דבר מקרא מרבותיו, ואחריו הלכה ואחריו מדרש ואחריו אגדה (תושב"ע), נתן לבו לחזור עליהן ולגורסן עד שהיו סדורין בפיו, ולא אמר אלמוד מקרא לעצמו מדרש לעצמו וכו' אלא למד מכל הבא ליד.

    אבל כשנעשה חכם גדול: עשה את כל התורה מטבעות מטבעות, כלומר: סידר את שיעוריו לפי נושאים, מדרש לבד, ספרי לבד, סיפרא לבד, הלכות לבד, אגדות לעצמן וכך הלאה, ושנאן לתלמידיו.

    הסבר נוסף: רבי עקיבא אוצר סגור ומאורגן כָּרָאוּי. רבי עקיבא שמע את הדבר הנלמד מכל סוג שהיה, ולא הזדרז לשמוע את הענין הבא, אלא בחן את הדבר הנלמד מכל צדדיו, כלומר: כלפי מי הדבר מופנה אנשים או נשים, מהיכן חיובו מהתורה מדרבנן, איך מתבצע הדבר הנלמד, באיזה זמן נעשית, בקיצור, ר"ע לא השאיר ולו פרט אחד שלא ברור באותו ענין שלמד, ורק אחר כך עבר לענין הבא בתור.

    כך ר"ע קבע בליבו כל ענין לימודי בשלמותו, כמו בעל האוצר, המארגן ועושה סדר בכלי החמדה הגנוזים באוצרו, כל מין ומין מסודר להפליא במקומו המיוחד לו באוצר, מגירה נפרדת למטבעות זהב, מגירה נפרדת ליהלומים, מגירה נפרדת למטבעות כסף וכך הלאה.

    פניית דברי ר"ע לדורנו

    אחרי שכוונת דברי ר"ע ברורים לנו, נוכל לראות במאמר: חלום שמתגשם לכל לומד גמרא, מהם הכלים להם זקוק כל לומד גמרא מתקדם וכל שכן מתחיל ופשוט שכל תינוק של בית רבן זקוק לו בתחילת דרכו על מנת להצליח ולחפוץ בלימוד זה.