רבינו הקדוש – רבי יהודה הנשיא
תנא בדור רביעי לתנאים, סתם רבי שכתוב במקור תנאי הוא ר' יהודה הנשיא, בנו של רבן שמעון בן גמליאל השלישי (סבו, רבן גמליאל דיבנה שהיה בזמן ר' יוחנן בן זכאי) אביו מזרע דוד ואימו מזרע בנימין.
בן שלושים שנה נעשה ראש הישיבה (בערך 92 שנה מהחורבן) וחיבר את המשניות. רבותיו: תלמידי ר"ע, רשב"ג אביו, ור' יעקב בן קורשאי.
שם אשתו לא נזכרה בשום מקום, וכפי הנראה מתה עליו עוד בהיותו בבית שעריים ונשא אשה אחרת. ילדה לו שני בנים גדולי הדור, הגדול רבן גמליאל שמילא מקום אביו בנשיאותו וללא ספק קיבל תורתו ממנו. לר' שמעון בנו השני, מסר רוב חכמתו, כמו שמצינו שהיה שונה רבי לר' שמעון בנו, והיה גדול בעיני אביו עד שקראו "נר ישראל", כוונתו: מאיר עיני חכמים ומינה אותו רבי לחכם אחרי מותו.
מקום מגוריו
למדנו בברייתא: כשחלה רבי היה נמצא בעיר ציפורי שהייתה בראש ההר, ומקום קבורתו היה מוכן לו בבית שעריים.
האם מושבו של רבי היה בציפורי! והרי למדנו בעוד ברייתא: כתוב בפסוק: "צֶדֶק צֶדֶק תִּרְדֹּף" [דברים טז, כז] וכוונת הפסוק, יש לאדם לרדוף וללכת אל גדול הדור בכדי להגיע לצדק האמיתי בדין, וללכת אחרי רבי לבית שעריים, ומוכח שמושבו של רבי היה בשעריים ולא בציפורי?!
השיבו: רבי היה גר בבית שעריים, אבל מכיון שחלה עבר לגור בציפורי, משום שציפורי הייתה שוכנת בראש ההר ואוירה צלול, צח וטוב לנשימה ואילו בית שעריים הייתה שוכנת בעמק. [כתובות קג:]
חי בציפורי 17 שנה כמו שיעקב אבינו חי במצרים בשנותיו האחרונות. [ירושלמי כלאיים פ"ט ה"ג] יש מן החכמים שאמרו שחי 60 שנה ויש אומרים יותר ממאה, אבל ברור שהגיע לגיל 70.
שליח משמיים
בדור השמד הגדול והנורא זמן חורבן ביתר, אשר אז הייתה כמעט כליון חרוץ לנשמת האומה הישראלית כולה, מכיון שרבן גמליאל הנשיא וראשי חכמי הדור הסתלקו לבית עולמם וחלקם מתו במיתה משונה כעשרת הרוגי מלכות.
בית ועד החכמים בטלה והנשארים נתפזרו לכל רוח, הוצרכו ישראל למלאך מושיע כביר כוח, ואז נולד לרבן שמעון בן גמליאל בן בכור ונקרא שמו יהודה, אשר הייתה נשמת "היהודי", כי המשנה שהיא נשמת היהודים יצאה לאור על ידו! כמו שהעיד עליו התנא בן דורו ר' שמעון בן מנסיא:
ר' שמעון בן יהודה משום ר' שמעון בר יוחאי אומר: הנוי והכוח והעושר והכבוד והחכמה והזיקנה והשיבה והבנים, נאה לצדיקים ונאה לעולם וגו'. ר' שמעון בן מנסיא אומר: אלו שבע מידות שמנו חכמים לצדיקים, וכולם נתקיימו ברבי ובבניו. [אבות פ"ו מ"ח – ירושלמי סנהדרין פי"א ה"ג, נה:]
שבחיו
בזמנו של רבי, ניצלו ישראל מן הגזירות, משום שרבי גדל עם אנטונינוס קיסר רומי שאהבו מאוד. [פ"ק ע"ז]
שאלוהו: מדוע קורין לך רבינו הקדוש? אמר להם: מימי לא נסתכלתי במילה שלי [שבת קיח:] ולא שלח ידו מאבנטו ולמטה אף על פי שהיה נשוי, או כפי הירושלמי [פרק חלק הלכה ו'] שהיתה גזירה על ברית המילה וקדשו אביו לשמיים ומלו.
לא לחינם קראוהו רבינו הקדוש אשר הוקדש מרחם, כי היה שביעי להלל הזקן אשר עלה מבבל בראשית ימי מלכות הורדוס העריץ, לארץ ישראל ונתמנה לנשיא.
שביעי להלל הזקן: הלל הזקן הבבלי [כמובא בהגדה של פסח, הלל היה כורכן וכו'.]– ר' שמעון בנו – רבן גמליאל הזקן – רבן שמעון בן גמליאל הנהרג [הראשון מהרוגי מלכות בזמן החורבן] – ר"ג דיבנה – רשב"ג השלישי [דאושא] – רבי [ר' יהודה הנשיא] השביעי, כמו שבת קודש כן היה רבינו קדוש ישראל, בא שבת בא מנוחה.
עד שלא מת ר"ע נולד רבי, ואביו עדיין לא נתמנה לנשיא שהרי חיו עדיין מחכמי דור יבנה ור"ע היה ראש לכל זקני הדור ההוא. ר' הונא ריש גלותא היה בימיו בבבל ונפטר קודם רבי. [כלאיים פ"ט ה"ג]
חתם שמו בראש חיבורו [בראש מסכת ברכות] במילה "מאימתי" ורמז בראשי תיבות: "אני יהודה מחבר משנת תורת ה". [בן יהוידע ראש מסכת ברכות]
הרביץ תורה בישראל, וכשראה אורך הגלות, ושהשכחה מצויה, אמר: "עֵת לַעֲשׂוֹת לַה' הֵפֵרוּ תּוֹרָתֶךָ" [תהלים קיט, קכו] שלא תשתכח תורה שבעל פה [משנה, גמרא, מדרש] מישראל, למרות שאסור לכותבה.
רבי היה מכבד עשירים [עירובין פו.] ועושרו היה מופלג, ופירנס את תלמידי החכמים שבדורו.
כך אמרו חז"ל: ממשה רבינו ועד רבי, לא מצינו תורה וגדולה [עושר] במקום אחד [גיטין נט.] ופתח אוצרותיו בשנת בצורת.
ברכו ר' יהושע בן קרחה שיגיע לחצי ימיו, וחי מאה שנה, בשעת פטירתו, זקף עשר אצבעותיו כלפי מעלה ואמר: רבונו של עולם, גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה, ולא נהניתי אפילו באצבע קטנה.
גדלותו
אנטונינוס מלך רומי אהב וכיבד מאוד את רבי, ובכדי להגיע לרבי בחשאי שלא ידע אף אחד, עשה מערה, שעברה מארמונו בעיר רומי שהייתה סמוכה לעיר ציפורי עד לביתו של רבי, על מנת לשמשו וללמוד ממנו.כל יום הביא עמו אנטונינוס שני עבדים, עבד אחד הרגו כשהגיע לפתח חדרו של רבי, ואת העבד השני הרגו כשחזר והגיע לפתח ארמונו, כל זה, בכדי שלא יגלו על קשריו עם רבי.
ביקש אנטונינוס מרבי שכשהוא מגיע, לא יהיה אף אחד עמו בחדרו. יום אחד בא, ומצא את ר' חנינא בר חמא לפני רבי, אמר אנטונינוס לרבי: הרי בקשתי ממך שכשאני מגיע לא יהיה אף אחד! אמר לו רבי: זה לא אדם אלא מלאך.
אמר אנטונינוס לר' חנינא: צא ותאמר לעבד שיקום ויבוא, הלך ר' חנינא ומצאו הרוג, אמר ר' חנינא איך אעשה: אם אומר שהוא מת, וכי אבשר בשורות רעות! ואם אלך לי, אזלזל בכבודו של מלך שאיני מבצע פקודותיו. מה עשה! בקש רחמים בתפילה, והקים אותו לתחיה ושלחו לאנטונינוס, כשראה אנטונינוס כך, אמר: יודע אני שקטן שבכם מחייה מתים.
כל יום שבא, היה משמש את רבי וכשרצה רבי לעלות למיטה התכופף אנטונינוס שיעלה על גבו ואמר: מי ישימני מצע תחתיך לעולם הבא.
עם חכמי דורו
עם ר' אלעזר בנו של רשב"י
בין רבי לר' אלעזר בנו של רשב"י היה דיון הלכתי בנושא "שניים שעשו יחד מלאכה אסורה בשבת. אמר רבי לראב"ש: כך שמעתי מר' שמעון אביך, שכאשר כל אחד מהם יכול לעשות את המלאכה לבדו ועשאה יחד עם עוד אדם פטור מאיסור דאורייתא אבל אסור לעשות כך מדרבנן! השיב לו בתימה: מה שאני שמשתי את אבי בדרך עראי, אתה עוד לא הספקת לשמשו בקביעות! ויודע אני בברור, שבמקרה כזה לא פטר אבי עושה המלאכה!
האם רבי היה תלמידו של רשב"י שאומר לו ראב"ש לא שמשתו בקביעות! והרי רבי, היה תלמידו של ר' יעקב בן קורשאיי? אלא כך הייתה כוונתו של ראב"ש לומר לרבי: מה שאני שמשתי את אבי בדרך עראי, אתה לא שמשת את רבך בדרך קביעות!
כשהיה נכנס לבית המדרש ראב"ש, היו פניו של רבי מקדירות, כלומר: פניו של רבי נעשו שחורות מרוב בושה מראב"ש! מכיון שראב"ש היה גדול ממנו בחכמה, היה מביישו בתשובותיו. ורבי היה מתרעם וקובל לפני אביו רשב"ג שהיה כבר נשיא.
אמר רשב"ג לרבי בנו: יפה עושה ראב"ש שמביישך מפני שהוא גדול ממך בייחוסו! שהרי הוא אריה בן של אריה ואתה אריה בן של שועל, והיה אומר זאת רשב"ג מרוב ענוותנותו שהוא שועל כנגד רשב"י.
לאחר פטירת ראב"ש לבית עולמו, שלח רבי שליח כדי להשתדתך עם עם אשתו של ראב"ש! השיבה לו אשת ראב"ש בתמיה: כלי שנשתמש בו קודש ישתמש בו חול?! כוונתה הייתה לומר לרבי: האם בעלי ראב"ש שהיה גדול ממך במעשים, תוכל אתה הקטן ממנו, להשתמש בו! [ירושלמי שבת פ"י ה"ה, סג: קרבן העדה]
עם רבי מאיר
רבי השיא אשה לר"ש בנו, ובשבת חתן היו מטפחין באחורי ידיהם. כלומר: מוחאים כפיים שינוי. עבר ר"מ ושמע את קול הטיפוח ואמר: רבותינו, הותרה שבת! כלומר: האם מי שהוא התיר לכם שבת! מכיון שדעתו של ר"מ הייתה לאסור אפילו טיפוח באחורי ידיו בשבת.
שמע רבי את הקול ואמר: מי הוא זה שבא לרדותינו, כלומר לייסר אותנו בתוך ביתינו! ויש אומרים שכך אמר רבי: מי הוא זה שבא לגעור בנו למונעינו בתוך ביתינו! שמע ר"מ את קולו של רבי ואת עבדיו שיצאו לתופסו וברח משם.
בעודו רץ, עף סודרו של ר' מאיר מעל צוארו, ורבי שהיה משקיף מחלונו לראות מי אמר את הדברים, ראה את צוארו של ר"מ! אמר רבי: לא זכיתי להיות מחודד בתורה יותר משאר חכמים אלא בשביל שראיתי את צוארו של ר"מ מאחוריו.
כך גם מצינו שאמרו ר' יוחנן ורשב"ל: לא זכינו לתורה אלא בשביל שראינו את אצבעו של רבי שיצאה מן בית היד שלו, כלומר מתוך שרוולו.
מסביר הפני משה: ידיו של רבי היו תמיד מכוסות בשרוולו, וזהו שאמרו חכמי בית המדרש: למה נקרא רבינו הקדוש! שמעולם לא הניח ידו מטיבורו ולמטה, וכי איך אפשר דבר כזה?! אלא שהיה תמיד מכוסה בבית ידו ובלא בית יד לא היה נזהר בכך. [ירושלמי ביצה פ"ה ה"ב, כ:]
עם ר' שמעון בר יוחאי
רבי שמעון אומר: מסתפג אדם באלונטית (במגבת) אחת בשבת, ואפילו שסחוטה במים מביאה לתוך ביתו, כלומר מחזירה בידיו ולא חושש לטלטולה או לסחיטתה.
אמר רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל רבי שמעון בתקוע, היינו מעלין שמן ואלונטית (מגבת) מהחצר לגג, ומהגג לקרפף, כדי שלא להוציא מרשות היחיד אחת לרשות היחיד השנייה.
וזה לטעמו של ר"ש, שאמר: אחד גגות ואחד חצירות וקרפיפות, כולן רשות אחת הן לטלטל מזו לזו ואפילו אם הם של הרבה בעלים! עד שהיינו מגיעים אל המעיין שהיינו רוחצים בו ומחזירים אותה בידינו. [שבת קמז:]
עם ר' פנחס בן יאיר
שמע רבי שר' פנחס בן יאיר מגיע לעירו! שאל אותו רבי: בבקשה אם כבודו יכול לבוא לסעוד אצלי זה יהיה כבוד גדול בשבילנו! השיב לו ר' פנחס: כן.
שמח רבי מאוד מכיון שר' פנחס לא היה רגיל להינות משל אחרים, ועכשיו יש לו את הזכות לארח את ר' פנחס.
אמר ר' פנחס לרבי: וכי אתה חושב שאני מודר הנאה מישראל! אין הדבר כן, שהרי ישראל קדושים הם ובודאי ראוי להנות מהם. ומה שאין דרכי להנות מהם זה בגלל דבר אחר! מכיון שיש אדם שרוצה להנות אחרים משלו, אבל אין לו את היכולת ואיני רוצה להכביד עליו! יש אדם שיש לו יכולת להנות אחרים ואינו רוצה בכך, ואף על פי שרוצה שאסעד אצלו, בליבו אינו חפץ באמת בכך! מאדם כזה איני רוצה להנות משום שכתוב: "אַל תִּלְחַם אֶת לֶחֶם רַע עָיִן וְאַל תִּתְאַו לְמַטְעַמּוֹתָיו". [משלי כג, ו]
המשיך ר' פנחס את דבריו ואמר לרבי: אבל אתה באמת רוצה להנות אותי וכן יש לך את היכולת שהרי אתה עשיר מופלג!
אמר ר' פנחס: עכשיו ממהר אני מכיון שיש מצוות פדיון שבויים והולך אני לקיימה, אבל שאחזור מהמצווה אבוא לסעוד אצלך.
כשחזר ר' פנחס ממצוות פדיון שבויים הזדמן לו להכנס בפתח שהיו שם פרדות לבנות של בית רבי, אמר ר' פנחס: מלאך המוות בביתו של רבי ואני אסעוד אצלו! הרי פרדות לבנות אלו כשהן בועטות, מכתן קשה ואינה מתרפאת! שמע רבי את דבריו של ר' פנחס ויצא אליו. אמר רבי אמכור מיד את הפרדות הלבנות! אמר לו ר' פנחס: כשם שאסור לך להחזיקן כך אסור גם לאחרים להחזיקן ומה יועיל אם תמכור אותן! והרי כתוב: "וְלִפְנֵי עִוֵּר לֹא תִתֵּן מִכְשֹׁל"! [ויקרא יט, יד]
אמר לו רבי: מפקיר אותן אנוכי ומשלח אותן ליערות הפקר! השיב לו ר' פנחס: כל שכן אסור לך לעשות כך! שהרי מתוך שאינן שמורות הרי הן יזיקו יותר!
אמר לו רבי: אני יעקר אותן וכך לא יוכלו לבעוט! השיב לו ר' פנחס: גם זה אסור לך לעשות מכיון שיש בזה איסור של צער בעלי חיים! אמר לו רבי: אהרוג אותן וזהו! השיב לו ר' פנחס: יש איסור של בל תשחית לעשות כך!
הפציר הרבה רבי בר' פנחס שיסעוד אצלו ולא נענה לו ר' פנחס. בכה רבי ואמר: ומה בחייהן של צדיקים כך, עוזר להם הקב"ה שלא יעברו על דעתם, כמו שסיבב הקב"ה שיכנס ר' פנחס דוקא בפתח זה ויראה את הפרדות שלי ויפרוש ממני, כדי שלא יעבור על דעתו הראשונה שלא ליהנות מאחרים! במיתתן, הרי הם יותר גדולים, על אחת כמה וכמה שמתמלא כל רצונם.
זה שאמר ר' חמא בר חנינא: גדולים צדיקים במיתתן יותר מבחייהן, כמו שנאמר: "וַיְהִי הֵם קֹבְרִים אִישׁ וְהִנֵּה רָאוּ אֶת הַגְּדוּד וַיַּשְׁלִיכוּ אֶת הָאִישׁ בְּקֶבֶר אֱלִישָׁע וַיֵּלֶךְ וַיִּגַּע הָאִישׁ בְּעַצְמוֹת אֱלִישָׁע וַיְחִי וַיָּקָם עַל רַגְלָיו". [מלכים ב, יג, כא] כאשר אלישע הנביא רצה להחיות את בנה של השונמית, היה צריך לשים את פיו על פיו ועיניו על עיניו, ביקש רחמים והחייהו, ואילו אחרי מותו של אלישע הנביא, בנגיעה קלה החייה את המת. [חולין ז:]
דאגתו לישראל
רבי הזדמן למקום מגוריו של ר' אלעזר בר רשב"י לאחר פטירתו של ר' אלעזר לבית עולמו.
שאל רבי את אנשי העיר, יש לו בן לאותו צדיק? כוונתו לשאול, האם ר' אלעזר השאיר אחריו בן! השיבו לו: יש בן לר' אלעזר, אבל כל זונה שלוקחת שכר של שני זהובים, היא בעצמה שוכרת אותו בשמונה זהובים מכיון שהיה יפה תואר.
מכיון שבניו של אדם דומים במעשיהם לאחי האמא, לקחו רבי לר' שמעון בן לקוניא דודו אחי אימו כדי שילמד עימו תורה, הלבישו בגדי תלמיד חכם והסמיכו שיקראו לו בתואר רבי.
כל יום היה אומר בנו של ר' אלעזר לדודו שהוא רוצה לחזור לעירו משום שלא הורגל לשבת ללמוד ועדיין נמשך למעשים שהיה בעברו רגיל לעשותם. אמר לו דודו: אם תשאר כאן ותלמד יעשו אותך חכם ויכבדו אותך בבגדי זהב ויקראו לך רבי! מה אתה צריך לחזור לעירך ללא שום תכלית לחייך?! אמר לו אחיינו: זהו, בשבועה איני רוצה לחזור עוד לעירי! וישב ללמוד תורה.
כשגדל בתורה הגיע לישיבתו של רבי ולמד שם תורה. שמע רבי את קולו ואמר: הקול הזה דומה לקולו של ר' אלעזר ברבי שמעון! אמרו לו: אכן רבינו, זהו בנו של ר' אלעזר ברבי שמעון! קרא עליו רבי את הפסוק: "פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם". [משלי יא, ל]
"פְּרִי צַדִּיק עֵץ חַיִּים" – זהו ר' יוסי ברבי אלעזר ברבי שמעון שהוא בנו ופריו של צדיק. "וְלֹקֵחַ נְפָשׁוֹת חָכָם" – זהו ר' שמעון בן לקוניא שלימדו תורה וכאילו קנאו לבן.
כשנפטר ר' יוסי ברבי אלעזר, הביאו את מיטתו לפתח המערה של אביו ר' אלעזר! היה שם נחש שהקיף את המערה ולא נתן לאף אחד רשות להכנס. אמרו לנחש: נחש נחש, פתח פיך ויכנס בן אצל אביו! לא פתח להם.
חשבו העם שאולי ר' אלעזר היה גדול מבנו התורה ולכן לא הסכים הנחש להכניסו! יצאה בת קול ואמרה: לא מפני שזה גדול מזה! אלא ר' אלעזר התחבא עם אביו במערה שלוש עשרה שנה וסבל את צער המערה, בנו ר' יוסי לא סבל בצער המערה. [ב"מ פה.]
עוד מעשה
רבי הזדמן למקום מגוריו של ר' טרפון לאחר פטירתו של ר' טרפון לבית עולמו.
שאל רבי את אנשי העיר, יש לו בן לאותו צדיק? כוונתו לשאול, האם אותו ר' טרפון שהיה מקפח את בניו, כלומר: שהיה רגיל להשבע בנוסח של: אם הדבר כן או לא, "אקפח את בניי"! האם הוא השאיר אחריו בן? אמרו לו אנשי העיר: בן אין לו אבל יש לו בן בת, נכד, וכל זונה שלוקחת שכר של שני זהובים, היא שוכרת אותו בשמונה זהובים.
הלך רבי לפגוש אותו ואמר לו: אם תחזור בתשובה אתן לך את בתי לאשה! השתכנע הבחור וחזר בתשובה! יש אומרים שנשא את בתו של רבי וגירש אותה אחרי כן. ויש אומרים שלא נשאה לאשה, בכדי שלא יאמרו שבשביל אשה זו חזר בתשובה.
לוקח נפשות חכם
מדוע השתדל רבי כל כך והתעניין על חבריו לדעת אם השאירו אחריהם בנים? והשיבו: רבי היה דורש את אותה דרשה שדרשו האמוראים.
והם: אמר ר' יהודה בשם רבו רב – ויש אומרים אמר זאת ר' חייא בר אבא בשם רבו ר' יוחנן – ויש אומרים שאמר זאת ר' שמואל בר נחמני בשם רבו ר' יונתן: כל המלמד את בן חבירו תורה, זוכה ויושב בישיבה של מעלה! ומהיכן למדים זאת! שנאמר: "אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ לְפָנַי תַּעֲמֹד וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה". [ירמיה טו, יט]
כוונת הנביא לומר: "אִם תָּשׁוּב וַאֲשִׁיבְךָ", שאמר הנביא ירמיה לישראל: אמר הקב"ה, אם תשובו למוטב על ידי בתוכחה שאני אומר לכם, אזיי "לְפָנַי תַּעֲמֹד", שתתקיימו לפניי תמיד.
וכל המלמד את בן עם הארץ תורה, אפילו הקדוש ברוך הוא גוזר גזירה, הוא מבטלה בשבילו! שנאמר: "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל כְּפִי תִהְיֶה", כלומר: "וְאִם תּוֹצִיא יָקָר מִזּוֹלֵל", מי שעושה מעם הארץ תלמיד חכם! "כְּפִי תִהְיֶה", כלומר: הוא יהיה כפיו של הקב"ה שגוזר גזירה, והוא בפיו מבטלה. [ב"מ פה.
רחמנותו
בשכונתו של רבי גרו שני בנים אילמים, יש אומרים שהיו בניה של בתו של ר' יוחנן בן גודגדא ויש אומרים שהיו בני אחותו. בכל פעם שהיה רבי הולך לבית המדרש, היו שניהם נכנסים אחריו ויושבים לפניו לשמוע דברי תורה.
כאשר רבי היה משמיע דברי תורה, היו מנענעים בראשם ושפתותיהם ממללות. בראות רבי זאת נכמרו רחמיו עליהם והתפלל עליהם שיתרפאו ונתרפאו מאלמותם והתחילו לדבר! הפלא הגדול היה, שכשהחלו לדבר נמצא שהיו בקיאים במשניות, ספרא, ספרי ובכל הש"ס כולו. [חגיגה ג.]
ענוותנותו
אמר רבי: כמה גדולים מעשה חייא!
אמר רבי שמעון ברבי לאביו: האם מעשיו של ר' חייא הגדול גדולים אפילו ממעשיך אתה? השיב לו רבי אביו: כן.
שאל ר' ישמעאל ברבי יוסי את רבי: האם מעשי ר' חייא הגדול, גדולים אפילו ממעשיו של אבי ר' יוסי (בן חלפתא)? השיב לו רבי: חס ושלום, לא תהיה כזאת בישראל לומר כך! [כתובות קג:]
רבינא אמר ביאור נוסף למקרא הזה: "אֹהֵב כֶּסֶף לֹא יִשְׂבַּע כֶּסֶף וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן לֹא תְבוּאָה גַּם זֶה הָבֶל". [קהלת ה, ט] "וּמִי אֹהֵב בֶּהָמוֹן" – כל האוהב ללמד אחרים בהמון, כלומר להרבות תלמידים לתורה, "לֹא תְבוּאָה" – לוֹ תְבוּאָה, כלומר: על ידי התלמידים יתרבה הפלפול ויתן לב לתרץ קושיותיהם.
ועל זה אמר רבי: הרבה תורה למדתי מרבותיי – ומחבריי למדתי יותר מרבותיי – ומתלמידיי למדתי יותר מכולם. [מכות י.]
עם חכמי דורו
בן בכור ותלמיד של ר' יעקב בן קורשא
אמר ר' לוי: האוכל מצה בערב הפסח הרי הוא כמו שבא על ארוסתו בבית חמיו, ומדוע? מכיון שקרוב יום מועד הנישואין והוא לא כבש את יצרו להמתין! כך האוכל מצה בערב פסח! לא כבש את יצרו להמתין באכילת מצה עד לערב! והבא על ארוסתו בבית חמיו לוקה.
שנינו: ר' יהודה בן בתירא אומר: בין חמץ ובין מצה אסור לאכול בערב פסח.
ר' סימון בשם ריב"ל (ר' יהושע בן לוי) אומר: רבי, לא היה אוכל לא חמץ ולא מצה בערב פסח! לא אכל מצה מפני מאמרו של ר' לוי, ולא אכל חמץ מפני מאמרו של ר' יודה (יהודה) בן בתירא.
האם רבי היה תלמיד של ר' יהודה בן בתירא שנהג כמותו! והרי רבי היה תלמידו של ר' יעקב בן קודשיי (קורשאיי)? אלא מה הטעם שרבי לא אכל חמץ בערב פסח! מכיון שהיה בכור ונהגו הבכורות להתענות בערב פסח. [ירושלמי פסחים פ"י ה"א, סח:]
תלמידו של רבי יהודה בר אילעאי
כפי הנראה, רבי לא היה תלמיד מובהק של ר"מ, מכיון שר"מ היה חריף כל כך עד שלא יכלו חבריו לרדת לסוף דעתו! לכן מסרו אביו ללמוד אצל ר' יהודה בר אילעאי שהיה מורה הוראות של בית הנשיא, כמו שמצינו שנכנס רבי לדרשתו של ר' יהודה. [ירושלמי ב"מ פ"ג ה"א, י.]
ובדיון ההלכתי שנחלקו אם יום הכיפורים מכפר על ביטול מצוות עשה ללא תשובה או שחייב תשובה כדי שיכופר לו!
אמרו חכמי הישיבה: זה שלא אמרת שהמשנה כדעת ר' יהודה והוא סובר כרבי, שיום הכיפורים מכפר גם ללא תשובה, זה משום שהדרך הנכונה לומר: שהתלמיד שהוא רבי, סובר כרבו ר' יהודה, ולא לומר שהרב סובר כתלמידו! [שבועות יג.]
תלמידו של רבי אלעזר בן שמוע
כמעט וכל אחד מחכמי הדור העמיד ישיבה במקומו עם תלמידים הרבה, רשב"י בתקוע, ר' אלעזר בן שמוע במקומו, ר' יוסי בציפורי. ורבי שהיה עוד עלם צעיר, קיים בעצמו הוי גולה למקום תורה!
כמו שהעיד רבי: כשהיינו לומדים תורה אצל ר' אלעזר בן שמוע היינו יושבים ששה ששה באמה! היה זה על ידי נס, כמו אותם המקומות שאמרו עליהם שהחזיק המועט את המרובה. [עירובין נג. מהרש"א]
גם אחרי שנתחכם רבי הרבה, המשיך לדבוק ברבו וכך אמר: כשהלכתי למצות מדותיי, כלומר לשאול את ספיקותיי אשר התעוררו לי בלמודיי אצל רבי אלעזר בן שמוע.
ויש אומרים שכך אמר רבי: כשהלכתי למצות מדותיו של רבי אלעזר בן שמוע, כלומר ללמוד ולמצות מחכמתו. [מנחות יח.]
תלמידו של רבי יוסי בן חלפתא
כן מצינו שלמד תורה מר' יוסי, וכך אמר רבי: שאלתי את רבי יוסי ורבי שמעון כשהיו מהלכים בדרך.
נדה שבדקה עצמה יום שביעי לנידתה בשחרית (בבוקר) ומצאה טהורה, ובין השמשות לא הפרישה בטהרה, ולאחר הימים בדקה ומצאה טמאה, מה דינה?
השיבו לי: הרי זו בחזקת טהרה. [נדה סח:]
והיה ר' יוסי גדול כל כך בעיניו עד ששנה ואמר: אפילו אם דבריהם של בית שמאי ובית הלל דברי תורה, כלומר שניתנו דבריהם בתורה שניתנה לדורות, ודברי ר' יוסי ברבי, כינוי לאדם גדול בדורו, שאמרו: ר' יוסי נימוקו עימו, שתמיד הביא טעם לדבריו, ודבריו דברי קבלה ולא כדברי תורה! אנחנו שומעים לדברי ר' יוסי. [חולין קלז.]
אהבתו / עמלו / חריפותו - בתורה
אהבה לתורה
אמר רב: אסור לאדם לישון ביום, יותר משינת הסוס משום ביטול תורה.
וכמה שינת הסוס? כדי שיעור ששים נשימות. (י"א יותר מחצי שעה וי"א קצת יותר משלושה דקות) אמר אביי: שנתו של רבה בר נחמני ביום, היא כשנתו של רב וממנו למד אביי מידת שנתו.
ושינתו של רב היא כשנתו של רבינו הקדוש, כיון שרב גדל אצל רבי, למד ממנו כמה צריך לישון.
ושינתו של רבי היא כשנתו של דוד המלך, כך קיבל רבי מאבותיו שזו הייתה שינתו של דוד המלך, שלא ישן ששים נשימות בבת אחת כדי שלא לטעום טעם מיתה. [ב"מ פה.]
חריף בתורה
רשב"ג אביו מסרו לרבי בנו שילמד משניות וברייתות אצל ר' יעקב בן קורשאיי.
אבל דרך החידוד קיבל מר' מאיר (בעל הנס) כמו שמצינו שאמר רבי: זה שאני מחודד וחריף בתלמוד יותר מחבריי, זה רק משום שזכיתי לראות את ר"מ מאחוריו, שישבתי בשורה אחורי ר"מ כשלמדתי לפניו! ואם הייתי רואה אותו מלפניו, הייתי מחודד יותר מכפי שאני עכשיו!
כמו שכתוב: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ", כלומר שזוכה למאור החכמה של התורה. [פני משה ביצה – ישעיה ל, כ – עירובין יג:]
עמלו בתורה
שנו חכמים: "שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ יְהֹוָה אֶחָד", [דברים ו, ד] זו היא קריאת שמע של רבי יהודה הנשיא!
היכן מצינו שרבי היה קורא רק פסוק ראשון? אמר רב לר' חייא הגדול: ראיתי את רבי שמתחיל ללמד תורה לפני שהגיע זמן קריאת שמע, וכשהגיע זמנה לא ראיתי שרבי מקבל עליו עול מלכות שמיים?!
השיב לו ר' חייא: "בר פחתי", כלומר בן של גדולים! האם אתה לא שם לב! בשעה שרבי מעביר ידיו על פניו באמצע השיעור, אזיי הוא קורא קריאת שמע ומקבל עליו עול מלכות שמיים. [ברכות יג:]
הנהגה זו מצינו אצל רבי ואצל בודדים בדור! כמו ששנינו בברייתא: חברים שהיו עוסקים בתורה, מפסיקים את לימודם על מנת לקרוא קריאת שמע מפני שהיא מדאורייתא, כמו שכתוב: "וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ"!
אבל אינם מפסיקים את לימודם לתפילה מפני שמצוות תלמוד תורה גדולה ממצוות תפילה.
אמר רבי יוחנן: כל מה שאמרנו שאין מפסיקין תלמוד תורה לתפילה! הוא דוקא ב – "חברים", כגון: רשב"י וחבריו שתורתם אומנותם ואין להם אומנות אחרת!
אבל אנחנו, שאנו מפסיקים את לימוד תורתינו לצורך אומנותינו, ואין תורתינו אומנותיו, כל שכן שאנחנו מפסיקים לצורך קריאת שמע ותפילה! [ברכות יא.]
הוראותיו טרם הסתלקותו
לבניו
שנו חכמים: בשעת פטירתו של רבי לבית עולמו, קרא לבניו ונתן להם כמה הוראות:
נכנסו בניו ואמר להם: הזהרו בכבוד אמכם, נר יהא דלוק על שולחן ערוך והמטה תהא מוצעת במקומה כמו שבחיי כך בפטירתי, ויוסף מחיפה ושמעון האפרתי ששמשוני בחיי הם ישמשוני במותי.
השומעים הבינו מרבי, שיוסף החיפאי ושמעון האפרתי ימשיכו לשמשו כאן בעולם ויעסקו בקבורתו, אך לא כך היה! כוונת רבי הייתה שהם ישמשו אותו גם בעולם הבא, והם נפטרו מיד אחרי פטירתו של רבי וקברו אותם לפני שקברו את רבי. אמרו כל הנוכחים: עכשיו ברור הדבר! הם הקדימו לרבי מכיון שהם ישמשו את רבי בעולם הבא.
מדוע היה צריך רבי לפרסם את מי שימשו בעולם הבא? מכיון שיראו האנשים ששמשי רבי נפטרו סמוך לפטירתו, יאמרו: כנראה שהיו חייבים משום שעברו על איזה עבירה שמחייבת מיתה, וזכותו של רבי הייתה מגינה עליהם ועכשיו נפרעים מהם! לכן אמר רבי זאת, להודיע לכולם שהם נפטרו סמוך לפטירתו כדי שימשיכו לשרתו בעולם הבא. [כתובות קב:]
שנו רבותינו: בשעת פטירתו של רבי אמר: לבניי אני צריך, נכנסו בניו אצלו, אמר להם: כמה הוראות יש לי בשבילכם לפני מותי, הזהרו בכבוד אמכם. [היתה להם אם חורגת, לכן זירזם בכבודה]
וכל מה שהיה בחיי בבית, השאירו כמות שהיה, הנר יהא דולק במקומו על השולחן, ושולחני יהא ערוך, ומיטתי תהא מוצעת, וכל זה למה! משום שאחרי פטירתו היה מגיע רבי לביתו, כל בין השמשות של ערב שבת.
פעם אחת בבין השמשות, הגיעה אחת השכנות וקראה בקול בפתח השער לפני שנכנסה. אמרה לה המשרתת: שיתקי, רבי יושב כאן, כיון ששמע רבי שנודע על כך שהוא בא לביתו, שוב לא הגיע, משום שלא רצה להוציא לעז על הצדיקים הראשונים שלא קיבלו רשות לבוא לביתם, וחס ושלום שיחשבו שצדיקותם פחותה משל רבי.
לחכמים
אמר רבי: לחכמי ישראל אני צריך! נכנסו אליו חכמי ישראל. אמר להם רבי:
א. אל תספדוני בעיירות! ב. הושיבו ישיבה, כלומר: אחרי שלושים יום של הספד, תחזרו לעסוק בתורה ולא תמשיכו לעסוק בהספדי במשך שנת האבל. ג. שמעון בני – יהיה החכם. גמליאל בני – יהיה הנשיא. חנינא בר חמא – ישב בראש הישיבה.
הבינו השומעים שכוונת רבי שלא יספידו אותו בעיירות, היא משום טרחה של בני הכפרים הסמוכים לעיירות, שיצטרכו לבוא ולהתכנס להספדו בעיירות! לכן אמר שיספידוהו בכרכים הגדולים ולשם יתכנסו רק בני הכרכים וכך לא תהיה טרחה לשאר האנשים לבוא אליהם.
כאשר נוכחו לראות שאף על פי שספדו לרבי רק בכרכים, בכל זאת באו כולם, בין מהכפרים ובין מהעיירות! הסיקו חכמים: משום כבודו אמר רבי שלא יספידוהו בעיירות אלא רק בכרכים, כך יתאספו המון רב מכל המקומות ויהיה כבוד המת ניכר בהספדו.
מה שאמר רבי שתחזרו לעסוק בתורה אחרי שלושים יום של הספד! כוונתו לומר: אני איני עדיף ממשה רבינו שעסקו באבלו שלושים יום כמו שכתוב: "וַיִּבְכּוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מֹשֶׁה בְּעַֽרְבֹת מוֹאָב שְׁלֹשִׁים יוֹם". [דברים לד, ח] כל שלושים הימים הראשונים ספדו לרבי בין ביום ובין בלילה, מכאן ואילך ספדו לרבי ביום ולמדו תורה בלילה או להיפך: ספדו בלילה ולמדו ביום, עד שנים עשר חודשים. [כתובות קג:]
יסוריו
כאשר רבי ראה שהועילו לר' אלעזר ברבי שמעון יסוריו ולא שלטה בו רימה, כמו שמסופר שלאחר מיתתו הועלה לעליית הגג למשך כמה שנים ולא שלטה רימה בגופו ונשאר כמו בהיותו בחייו. קיבל על עצמו יסורין למשך שלוש עשרה שנה. שש שנים של יסורין כמו שנקרא בימינו אבנים בכליות, ושבע שנים במחלת חניכיים או בתוך הפה עצמו.
שומר הסוסים של בית רבי היה עשיר יותר משבור מלך פרס, וכל עושרו הגיע לו רק מזבל בהמותיו של רבי. והיה מכוין את זמן האכלת הבהמות בדיוק באותה השעה שרבי היה נכנס לבית הכסא, משום שרצה שקול התרגשות הבהמות בזמן האכלתם, שהיה מגיע עד למרחק של שלושה מילין (בערך שלושה ק"מ) יגבר על קול צעקתו של רבי מייסוריו!
למרות כל מאמציו של שומר הסוסים, עדיין קול יסוריו של רבי גבר על קול הבהמות! עד שאפילו יורדי הים שמעו את קולו של רבי בשעת ייסוריו!
אמרו חכמי הישיבה: למרות הכל, יסוריו של ר' אלעזר ברבי שמעון עדיפים מייסורי רבי! יסוריו של ר' אלעזר ברבי שמעון באו מאהבה והלכו מאהבה, שר' אלעזר היה מזמין עליו את היסורים בערב ובבוקר היה מבקש שילכו כדי שלא יתבטל מלימוד התורה. ואילו יסוריו של רבי באו בגלל מעשה שהיה והלכו גם על ידי מעשה שהיה.
על ידי איזה מעשה הגיעו לרבי יסוריו! כך היה המעשה:
יום אחד הלך רבי בדרכו והובילו באותה שעה עגל אחד לשחיטה, ברח העגל לכיוונו של רבי והתחבא תחת כנפי מעילו של רבי כמבקש רחמים ובכה! כנראה שמשמיים סובבו זאת כדי לנסות את רחמיו של רבי! אמר רבי לעגל: לך ומסור עצמך לשחיטה כי לכך נוצרת! אמרו חכמי הישיבה: בשמיים התייחסו לזה בכובד ראש ואמרו: מכיון שהוא אינו מרחם על העגל יבואו על רבי יסורים.
כן על ידי מעשה הלכו היסורים! כך היה המעשה:
יום אחד שפחתו של רבי הייתה מטאטאת את הבית וראתה על הריצפה מוטלין בני חולדה! רצתה היא לקחתם ולהוליכם לאשפה. רבי שראה זאת אמר לה: עזבי אותם! הרי כתוב: "וְרַחֲמָיו עַל כָּל מַעֲשָׂיו"! [תהלים קמה, ט] אמרו בשמיים: הואיל ורבי מרחם עליהם אף אנחנו נרחם עליו, והסתלקו יסוריו של רבי.
כל השנים שהתייסר ר' אלעזר ברבי שמעון, לא נפטר אדם קודם זמנו! כל זה בזכות יסוריו של ר' אלעזר שהגנו על דורו. כל השנים שהתייסר רבי, לא היה צריך העולם גשם והתקיים בלעדיו! ולמרות הכל, כשהיו עוקרים צנון מהערוגה הייתה נשארת בקרקע גומא מלאה מים.
יום פטירתו
ביום פטירתו של רבי לבית עולמו, חכמים קבעו תענית לפני פטירתו וביקשו רחמים על רבי, אמרו: כל מי שיאמר שנפטר רבי ידקר בחרב!
עלתה אמתו של רבי לגג ואמרה תפילה: המלאכים מבקשים את רבי שיבוא להיות במחיצתם, התחתונים בארץ מבקשים שרבי ישאר איתם! יהי רצון שיכופו התחתונים את העליונים וישאר רבי בחיים!
מכיון שראתה כמה פעמים את רבי שחולץ תפיליו להכנס לבית הכסא ובצאתו מניחם שוב והרבה צער יש לו בזה! אמרה שוב תפילה: יהי רצון שיכופו עליונים את התחתונים! למרות הכל המשיכו חכמים להתפלל ולבקש רחמים על רבי שיחייה.
מה עשתה אמתו של רבי שמאוד היה קשה לה לראות את רבי בצער גדול! לקחה כד חרס וזרקה אותו מעל הגג! רעש ניפוץ הכד גרם לחכמים לרגע שתיקה מתפילתם ובאותו רגע הסתלק רבי לבית עולמו.
אמרו חכמים לבר קפרא: לך אל ביתו של רבי ותראה מה קרה לרבי! הלך בר קפרא וראה שרבי הסתלק לבית עולמו! קרע את בגדו והחזיר את החלק הקרוע לאחוריו ופתח בהספד: אראלים ומצוקים אחזו בארון הקודש ונאבקו ביניהם מי יחזיק בארון הקודש, כלומר: המלאכים והצדיקים בארץ, שניהם רוצים את רבי איתם! המשיך בר קפרא ואמר: נצחו אראלים את המצוקים ונשבה ארון הקדש על ידי האראלים!
שאלו חכמים את בר קפרא: האם רבי הסתלק? השיב להם: אתם אמרתם זאת ולא אני אמרתי.
בשעת פטירתו, זקף רבי עשר אצבעותיו כלפי מעלה, ואמר: רבונו של עולם! גלוי וידוע לפניך שיגעתי בעשר אצבעותיי בתורה ולא נהניתי מהעולם הזה אפילו לפי הטורח המועט שיגעתי באצבע קטנה, יהי רצון מלפניך שיהיה שלום במנוחתי. יצתה בת קול, ואמרה: "יָבֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם". [ישעיהו נז, ב]
ביום שנפטר רבי לבית עולמו יצאה בת קול ואמרה: כל מי שהיה במסע ההלויה של רבי, מזומן הוא לחיי העולם הבא!
כובס אחד שכל יום היה מגיע לביתו של רבי, דוקא באותו היום לא הגיע. מכיון ששמע שיצאה בת קול והכריזה והוא לא נכח שם הרגיש צער רב מאוד, עלה לגג הבית והפיל את עצמו ומת! יצאה בת קול ואמרה: אף אותו הכובס מזומן הוא לחיי העולם הבא. [כתובות קג:]
