ממשה רבינו ועד דורנו

לפיכך היו חלקי הדינין המיוסדים בתורה על העקרים האלה שהקדמנו, נחלקים לחמשה חלקים:

החלק הראשון: פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב ואפשר להוציאם בדרך סברא, וזה אין בו מחלוקת אבל כשיאמר האחד כך קבלתי, אין לדבר עליו.

החלק השני: הם הדינים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני ואין ראיות עליהם, כמו שזכרנו, וזה כמו כן אין חולק עליו.

החלק השלישי: הדינין שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בם מחלוקת כמו שזכרנו, ונפסק הדין בהם על פי הרוב וזה יקרה כשישתנה העיון, ומפני כך אומרים: אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. (יבמות עו:)

אבל (כאשר) נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה, ותמצא בכל התלמוד שהם חוקרים על טעם הסברא שהוא גורם המחלוקת בין החולקים ואומרים: במאי קא מיפלגי או מאי טעמא דרבי פלוני או מאי בינייהו והם מביאים אותו על ענין זה ברוב מקומות וזוכרים הטעם הגורם למחלוקת, כגון שיאמרו רבי פלוני מחזק טענה פלונית ופלוני מחזיק טענה פלונית וכדומה לו.

אבל מי שיחשוב שנפלה המחלוקת מדרך טעות ההלכות או מפני שאחד מהם קבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע ויביא ראיה על זה, והוא דברי מי שאין לו שכל, ואין בידו עיקרים, ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצוות וכל זה שוא ובטל.

ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת, הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד, שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה הוא אמת, ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות הענינים שיוציאו אותם בעיון.

אבל אתה אל יכנס בלבך ספק שמחלוקת בית שמאי ובית הלל, באמרם: מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים או נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית, (ברכות נא:) ותחשוב שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני! אבל הטעם, שהוא גורם להיות חולקים, הוא מה שנזכר בתלמוד, (שם נב:) שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר, וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים.