סדר מסירת התורה

כל מצוה שנתן הקב"ה למשה רבינו, נתנה לו אותה עם פירושה, הקב"ה היה אומר למשה המצוה ואח"כ אומר לו את פירושה ועניינה ואת כל מה שכולל ספר התורה.

שנו חכמים בבריתא: כיצד למדו ישראל תורה שבעל פה (גמרא)? משה למד מפי הגבורה, נכנס אהרון וישב לפני משה, כמו שכתוב: "וְהָיוּ עֵינֶיךָ רוֹאוֹת אֶת מוֹרֶיךָ", (ישעיה ל, כ) ולימדו משה את המצוה, סיים את לימודו והלך לישב לשמאל משה.

נכנסו בני אהרון אלעזר ואיתמר ולימדם משה אותה המצוה, סיימו לימודם, אהרון הלך לישב לימין משה והם לשמאלו של משה.

נכנסו זקנים ולימדם משה את המצוה, נכנסו כל העם ולימדם משה את המצוה.

יצא משה רבינו, ואהרון לימד את כולם שוב את המצוה ויצא, אלעזר ואיתמר לימדו את כולם שוב את המצוה ויצאו, הזקנים לימדו שוב את העם את המצוה. נמצא כולם למדו ארבע פעמים את המצוה. (עירובין נד:)

אחרי כן הלכו העם ללמד איש את אחיו את המצוה ששמעו מפי משה, וכותבים את המצוה במגילות (על קלף) ללומדה ולהגותה עד שידעו לקוראה ויהיו רגילים בה, ואחר כך למדו אותם פירושי המצוה ההיא הנתונה מאת ה'.

פירוש תורה שבכתב

הפירוש היה כולל כל ענייני המצוה שלמדו וכתבו, ולומדים הפירוש בעל פה.

מה ענין שמיטה אצל הר סיני, והלא כל המצות נאמרו מסיני? אלא מה שמיטה נאמרו כללותיה (ופרטותיה) ודקדוקיה מסיני, אף כולן נאמרו כללותיהן ודקדוקיהן מסיני, כך שנויה בת"כ (פרשתא א, א.).

ונראה לי שכך פירושה, לפי שלא מצינו שמיטת קרקעות שנשנית בערבות מואב במשנה תורה, למדנו שכללותיה ופרטותיה כולן נאמרו מסיני, ובא הכתוב ולמד כאן על כל דבור שנדבר למשה שמסיני היו כולם כללותיהן ודקדוקיהן, וחזרו ונשנו בערבות מואב. (רש"י)

הנה לך משל: הקב"ה אומר למשה "בַּסֻּכּוֹת תֵּשְׁבוּ שִׁבְעַת יָמִים" (ויקרא כג, מב), אחר כך הודיע את כל פרטי ודקדוקי המצוה, כגון: הסוכה חובה על הזכרים ולא על הנקבות, ודיני הסכך וכו'. כך כל התרי"ג מצות התורה בכתב ופירושם בעל פה.

כתיבת תורה שבכתב

משה רבינו מקהיל את העם בראש חודש שבט, ואומר להם הגיע זמן מותי, אם יש בכם מי ששמע הלכה ושכחה, יבוא וישאלני ואבאר אותה, וכל מי שנסתפקה עליו יבוא ואפרשנה לו, כמו שנאמר: "הוֹאִיל מֹשֶׁה בֵּאֵר אֶת הַתּוֹרָה הַזֹּאת לֵאמֹר", (ספרי דברים א, ה), ולמדו מפיו ברור ההלכות ולמדו הפירושים כל הזמן ההוא מר"ח שבט עד ז' באדר.

וכשהיה לפני מותו, החל לכתוב שלושה עשר ספרי תורה מבי"ת של "בראשית" עד למ"ד של "לעיני כל ישראל", ונתן לכל שבט ושבט להתנהג בו וללכת בחוקותיו, והספר השלושה עשר ציוהו על הלוים כמו שכתוב: "לָקֹחַ אֵת סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה וְשַׂמְתֶּם אֹתוֹ מִצַּד אֲרוֹן בְּרִית יְהֹוָה אֱלֹהֵיכֶם וְהָיָה שָׁם בְּךָ לְעֵד". (דברים לא, כו – ב"ב טו.)

אח"כ עלה אל ההר בחצי היום השביעי לחודש אדר, כפי אשר דקדקה הקבלה (מגילה יג:), והיה המקרה מות בעינינו בשכל שחסרנו ופקדנו אותו, וחיים לו לכבוד המעלה שעלה אליה, וכן אמרו חז"ל: משה רבינו לא מת אלא עלה ומשמש במרום (סוטה יג:)

משה רבינו סומך את יהושע

כאשר מת משה רבינו עליו השלום אחרי שהנחיל ליהושע מה שנאצל עליו מן הפירוש, והחכים והתבונן בו יהושע ואנשי דורו, וכל מה שקיבל ממשה, הוא או אחד מן הזקנים, אין לדבר עליו ולא נפלה בו מחלוקת.

ומי שלא שמע מפי משה רבינו הפירוש מן העניינים המשתרגים מהם, הוציא דינים בסברות במידות השלוש עשרה הנתונות על הר סיני שהתורה נדרשת בהם.

ובאותם הדינים שהוציאו, יש דברים שאין בהם מחלוקת והסכימו עליהם, ויש מהם שיש בהם מחלוקת בין שתי דעות, זה אומר כך וזה כך, שה סובר סברא ונתחזקה לדעתו וזה סובר סברא ונתחזקה לדעתו, כי כן יכול להיות במידות ההיקש, וכשהיתה נופלת המחלוקת היו הולכים אחרי הרוב, כמו שנאמר: "אַחֲרֵי רַבִּים לְהַטּוֹת". (שמות כג, ב).

לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא

ודע שהנבואה אינה מועילה בפירושי התורה ובהוצאת ענפי המצות בשלוש עשרה מידות, אבל מה שיעשה יהושע ופנחס בענין העיון והסברא, הוא שיעשה רבינא ורב אשי.

כלומר: אם יאמר הנביא דבר הסותר מן המצות הריהו נביא שקר (חוץ מהוראת שעה כאליהו), וכן בעיון וסברא ובהשכל המצות הנביא הינו כשאר החכמים ואינו יכול לומר סברתי אמת כי כך אמר לי הקב"ה, כלומר: אין להוסיף או לגרוע במצוה על דרך נבואה בשום פנים ואופן. (חולין קכד. – יבמות קב.)

וכן אם יעיד הנביא שהקב"ה אמר אליו שהדין במצוה פלונית כך, וכי סברת פלוני אמת, יהרג הנביא ההוא שהוא נביא שקר, שאין תורה נתונה אחרי הנביא הראשון (משה) ואין להוסיף ואין לגרוע, כמו שנאמר: "לֹא בַשָּׁמַיִם הִיא", (דברים ל, יב), ולא הרשנו הקב"ה ללמוד מן הנביאים אלא מן החכמים אנשי הסברות והדעות, ולא אמר: "ובאת אל הנביא אשר יהיה בימים ההם! אלא רק: "וּבָאתָ אֶל הַכֹּהֲנִים הַלְּוִיִּם וְאֶל הַשּׁוֹפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם". (דברים יז, ט)!

יהושע סומך את הזקנים

וכאשר מת יהושע בן נון עליו השלום, לימד לזקנים מה שקיבל מן הפירוש (תושב"ע) ומה שהוציאו בזמנו מן הדינים ולא נפל עליו מחלוקת, ואשר נפלה בו מחלוקת, פסקו בו הדין על פי רוב.

ואחרי כן לימדו הזקנים ההם מה שקיבלו מפי יהושע לנביאים, והנביאים לימדו זה לזה, ואין זמן שלא היה בו התבוננות וחידוש הענינים.

והיו חכמי כל דור משימים דברי הקודמין עיקר, והיו לומדים מהם ומחדשים ענינים, והעיקרים המקובלים לא נחלקו בהם.

אנשי כנסת הגדולה

עד הגיע הזמן לאנשי כנסת הגדולה, והם: חגי זכריה ומלאכי ודניאל וחנניה מישאל ועזריה ועזרא הסופר ונחמיה בן הכליה ומרדכי וזרובבל בן שאלתיאל, ונלוו לאלה הנביאים השלמת מאה ועשרים זקן מן החרש והמסגר ודומיהם והתבוננו גם הם כאשר עשו הקודמים להם, וגזרו גזירות והתקינו תקנות, והאחרון מן החבורה הטהורה ההיא, הוא ראשית החכמים הנזכרים במשנה, והוא שמעון הצדיק והיה כהן גדול בדור ההוא.

חיבור המשנה

וכאשר הגיע הזמן אחריהם אל רבינו הקדוש עליו השלום והיה יחיד בדורו ואחד בזמנו, איש שנמצאו בו כל החמודות והמדות הטובות עד שזכה בהם אצל אנשי דורו לקרותו רבינו הקדוש ושמו יהודה.

והיה בחכמה ובמעלה בתכליתם כמו שאמרו: מימות משה רבינו ועד רבי לא ראינו תורה וגדולה במקום אחד. (גיטין דף נט.) והיה בתכלית החסידות והענוה והרחקת התענוגים, כמו שאמרו גם כן: משמת רבי בטלה ענוה ויראת חטא. (סוטה דף מט:) והיה צח לשון ומופלג מכל אדם בלשון הקודש, עד שהחכמים עליהם השלום היו לומדים פירוש מה שנשתבש עליהם מאותות המקרא מדברי עבדיו ומשרתיו וזה מפורסם בתלמוד. (ר״ה דף כו.)

והיה לו מן העושר וההון ורחב היכולת, מה שנאמר בו: אהורייריה דרבי הוה עתיר מן שבור מלכא. (ב״מ דף פה.)

וכן הרחיב הוא על אנשי החכמה ומבקשיה ורבץ תורה בישראל ואסף ההלכות ודברי החכמים והמחלוקות המקובלות מימות משה רבינו עד ימותיו.

והיה הוא בעצמו מן המקבלים (תושב"ע) שהוא קבל משמעון אביו עד הלל, והוא משמעיה ואבטליון רבותיו, והם מיהודה בן טבאי ושמעון בן שטח, והם מיהושע בן פרחיה ונתאי הארבלי, והם מיוסי בן יועזר איש צרידה ויוםי בן יוחנן, והם מאנטיגנוס איש סוכו, והוא משמעון הצדיק, והוא מעזרא שהיה משיירי אנשי כנסת הגדולה, ועזרא מברוך בן נריה, והוא מהנביאים שקיבלו נביא מפי נביא עד הזקנים המקבלים מפי יהושע בן נון והוא קבל ממשה שקבל מפי הגבורה.

וכאשר כלל הדעות והדברים, החל לחבר המשנה שהיא כוללת פירוש כל המצות הכתובות בתורה, מהם קבלות מקובלות מפי משה עליו השלום, ומהן דעות הוציאם בדרך הסברא ואין עליהם מחלוקת, ומהם דעות שנפלה בהם מחלוקת בין שתי הסברות, וכתב אותן במחלוקותיהם פלוני אומר כך ופלוני אומר כך, ואילו היה האחד חולק על רבים היו נכתבים דברי האחד ודברי הרבים, ונעשה הדבר ההוא לעניינים מועילים מאוד ונזכרו במשנה בעדויות. (פ"א)

היכן עשיית המצוות רמוזה!

כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני, אם כן, מה אלו ההלכות היחידות שנאמר בהן הלכה למשה מסיני?

זה עיקר יש לך לעמוד על סודו, והוא שהפירושים המקובלים מפי משה, אין מחלוקת בהם בשום פנים, שהרי מאז ועד עתה לא מצאנו מחלוקת שנפלה בזמן מן הזמנים מימות משה ועד רב אשי בין החכמים, על הנאמר: "עין בעין" שהוא כופר ולא הוצאת עינו, ולא מצאנו מחלוקת על הנאמר: "פרי עץ הדר" שהוא אתרוג. על אלו ועל דומיהם נאמר: כל התורה נאמרו כללותיה ופרטותיה ודקדוקיה מסיני.

אבל אע"פ שהן מקובלות ואין מחלוקת בהם מחכמת התורה הנתונה לנו, נוכל להוציא ממנה אלו הפירושים בדרך מדרכי הסברות והאסמכתות והראיות והרמזים המצויים במקרא.

וכשתראה אותם בתלמוד מעיינים וחולקין זה על זה עד מסקנתם, לא הביאו הראיות מפני שנשתבש עליהם הענין ושנודע להם רק עכשיו מראיות אלו! (בא לומר: לא שהיה חסר להם ידיעה בעשיית המצווה) שהרי ראינו בלא ספק מיהושע עד עתה שהאתרוג היו לוקחים עם הלולב ואין בו מחלוקת, אבל חקרו על הרמז הנמצא בכתוב, לזה הפירוש המקובל.

וזה ענין מה שאמרו כללותיה ופרטותיה, רצו לומר הענינים שנוכל להוציאם בכלל ופרט ובשאר י״ג מדות שהתורה נדרשת בהם, והם מקובלים מפי משה מסיני. וכולם אף על פי שהם מקובלים מפי משה לא נאמר בהם הלכה למשה מסיני, שכבר נתברר לנו שאלו הפירושים כולם מפי משה, ויש להם רמזים במקרא או יוציאו אותם בדרך מדרכי הסברא כמו שאמרנו.

הלכה למשה מסיני

ועל כן, כל דבר שאין לו רמז במקרא ואינו נקשר בו, ואי אפשר להוציאו בדרך מדרכי הסברא, עליו לבדו נאמר הלכה למשה מסיני, ולפעמים נסמכה המצוה לפסוק, לסימן כדי שיהא נודע ונזכר ואינו מענין הכתוב, וזה ענין שאמרו "קרא אסמכתא בעלמא" בכל מקום שיזכרוהו.

חלוקת נכונה של דיני התורה

לפיכך היו חלקי הדינין המיוסדים בתורה על העקרים האלה שהקדמנו, נחלקים לחמשה חלקים:

החלק הראשון: פירושים מקובלים מפי משה ויש להם רמז בכתוב ואפשר להוציאם בדרך סברא, וזה אין בו מחלוקת אבל כשיאמר האחד כך קבלתי, אין לדבר עליו.

החלק השני: הם הדינים שנאמר בהם הלכה למשה מסיני ואין ראיות עליהם, כמו שזכרנו, וזה כמו כן אין חולק עליו.

החלק השלישי: הדינין שהוציאו על דרכי הסברא ונפלה בם מחלוקת כמו שזכרנו, ונפסק הדין בהם על פי הרוב וזה יקרה כשישתנה העיון, ומפני כך אומרים: אם הלכה נקבל ואם לדין יש תשובה. (יבמות עו:)

אבל (כאשר) נפלה המחלוקת והעיון בדבר שלא נשמע בו הלכה, ותמצא בכל התלמוד שהם חוקרים על טעם הסברא שהוא גורם המחלוקת בין החולקים ואומרים: במאי קא מיפלגי או מאי טעמא דרבי פלוני או מאי בינייהו והם מביאים אותו על ענין זה ברוב מקומות וזוכרים הטעם הגורם למחלוקת, כגון שיאמרו רבי פלוני מחזק טענה פלונית ופלוני מחזיק טענה פלונית וכדומה לו.

אבל מי שיחשוב שנפלה המחלוקת מדרך טעות ההלכות או מפני שאחד מהם קבל קבלת אמת והשני טעה בקבלתו או שכח או לא שמע מפי רבו כל מה שצריך לשמוע ויביא ראיה על זה, והוא דברי מי שאין לו שכל, ואין בידו עיקרים, ופוגם באנשים אשר נתקבלו מהם המצוות וכל זה שוא ובטל.

ומה שהביאו להאמין באמונה הזאת הנפסדת, הוא מיעוט הסתכלותו בדברי החכמים הנמצאים בתלמוד, שהם מצאו שכל הפירוש המקובל מפי משה הוא אמת, ולא נתנו הפרש בין העיקרים המקובלים ובין תולדות הענינים שיוציאו אותם בעיון.

אבל אתה אל יכנס בלבך ספק שמחלוקת בית שמאי ובית הלל, באמרם: מכבדין את הבית ואחר כך נוטלים לידים או נוטלין לידים ואחר כך מכבדין את הבית, (ברכות נא:) ותחשוב שאחד משני הדברים האלו אינו מקובל מפי משה מסיני! אבל הטעם, שהוא גורם להיות חולקים, הוא מה שנזכר בתלמוד, (שם נב:) שאחד מהם אוסר להשתמש בעם הארץ והשני מתיר, וכן כל מה שידמה לאלו המחלוקות שהם ענפי הענפים.

דור דור ודורשיו

אבל מה שאמרו משרבו תלמידי שמאי והלל, שלא שמשו כל צרכם רבתה מחלוקת בישראל, (יבמות עו:) הלל ושמאי שהיו שוין בשכל ועיון ובידיעת העיקרים שיוציאו מהם הסברות, לא תיפול ביניהם מחלוקת בסברתם בשום פנים, ואם נפלה תהיה מועטה.

אבל כאשר רפתה שקידת התלמידים על החכמה ונחלשה סברתם נגד שמאי והלל, ובהם נפלה המחלוקת בעיון על דברים רבים שסברת כל אחד ואחד מהם הייתה לפי שכלו ומה שיש בידו מן העיקרים.

ואין להאשימם בכל זאת, שלא נכריח אנחנו לשני חכמים מתוכחים בעיון, להתוכח כשכל יהושע ופינחס, ואין לנו ספק במה שנחלקו בו, אחרי שאינם כמו שמאי והלל או כמי שהוא למעלה מהם, שהקב"ה לא צונו בעבודתו על ענין זה, אבל צונו לשמוע מחכמי הדור כמו שאמר: "וְאֶל הַשּׁוֹפֵט אֲשֶׁר יִהְיֶה בַּיָּמִים הָהֵם". (דברים יז, ט)

ועל הדרכים האלו נפלה המחלוקת, לא מפני שטעו בהלכות ושהאחד אומר אמת והשני שקר, ומה מאד מבואר ענין זה לכל המסתכל בו ומה יקר וגדול זה העיקר במצוות.

גזירות חכמים

החלק הרביעי: הם הגזרות שתקנו הנביאים והחכמים בכל דור ודור כדי לעשות סייג לתורה, ועליהם צוה הקב"ה לעשותם והוא מה שאמר במאמר כללי: "וּשְׁמַרְתֶּם אֶת מִשְׁמַרְתִּי", (ויקרא יח, ל) ובאה בו הקבלה: עשו משמרת למשמרתי, (יבמות כא.) והחכמים יקראו אותם גזרות.

ולפעמים תפול בהם מחלוקת ורבי פלוני גזר כך משום כך וכך ורבי פלוני לא גזר, וזה כמו כן סבה מסבות המחלוקות, כמו גזירת בשר עוף. (שבת דף קל.)  וכשתפול הסכמה על אחת מן הגזירות, אין חולק עליה בשום פנים וכשיהיה פושט איסורה בכל ישראל, אין לחלוק על הגזירה ההיא אפילו הנביאים בעצמם לא היו רשאים לבטל אותה.

וכן אמרו בתלמוד, שאליהו זכור לטוב לא היה יכול לבטל אחד מי״ח דבר שגזרו בית שמאי ובית הלל והביאו טעם על זה, לפי שאיסורן פשט בכל ישראל.

תקנות חכמים

החלק החמישי: הם הדינים העשויים על דרך חקירה וההסכמה בדברים הנוהגים בין בני אדם שאין בם תוספת במצוה ולא גרעון, או בדברים שהם תועלת לבני אדם בדברי תורה, וקראו אותם תקנות ומנהגים, ואסור לעבור עליהם, וכבר אמר שלמה עליו השלום על העובר עליהם: "וּפוֹרֵץ גָּדֵר יִשָּׁכֶנּוּ נָחָשׁ". (קהלת י, ח)

ואלו התקנות רבות מאד ונזכרות בתלמוד ובמשנה, מהם בענין איסור והיתר ומהן בענין הממונות, ומהם תקנות שתקנו נביאים, כמו תקנות משה ויהושע ועזרא, כמו שאמרו: משה תקן להם לישראל שיהיו שואלים ודורשים בהלכות פסח בפסח, (מגילה ד.) ואמרו: משה תקן הזן בשעה שירד המן לישראל, (ברכות מח:) אבל תקנות יהושע ועזרא הם רבות, ומהם תקנות מיוחסות ליחידים או לרבים מן החכמים.

נסכם

כל הדינין הנזכרין במשנה נחלקים על אלו החמשה חלקים: א. מהם פירושים מקובלים מפי משה, ויש להם רמז בכתוב או אפשר להיות סוברים עליהם סברא. ב. ומהם הלכה למשה מסיני. ג. ומהם מה שהוציאו בדרך היקש וסברא ובו נפלה המחלוקת. ד. ומהם גזרות. ה. ומהם תקנות.

מתוך הקדמת הרמב"ם לסדר זרעים.

עגלת קניות0
אין מוצרים בעגלה
המשך להוספת פריט נוסף
0