מוסרי התורה שבעל פה

כך כותב הרמב"ם: כל מי שאינו עושה כהוראתם של הסנהדרין עובר בלא תעשה, 

שנאמר: "לֹא תָסוּר מִכָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר יַגִּידוּ לְךָ יָמִין וּשְׂמֹאל", (דברים יז-יא) ואין לוקין על לאו זה, מפני שניתן לאזהרת מיתת בית דין, שכל חכם שֶׁמּוֹרֶה ההיפך מדברי הסנהדרין מיתתו בחנק, שנאמר: "וְהָאִישׁ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה בְזָדוֹן וְגוֹ", (דברים יז-יב)

בין אם יחלוק בדברים שלמדו אותן מפי השמועה, והם תורה שבעל פה, – ובין בדברים שלמדו אותם מפי דעתם באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן (בא לומר, שיש שלוש עשרה דרכים המשמשות את חכמים להסיק דברים מן התורה גם כשאינם כתובים במפורש) ונראה בעיניהם שדבר זה הוא כך, – ובין בדברים שעשאום סייג לתורה ולפי מה שהשעה צריכה והן הגזרות והתקנות והמנהגות.

כל אחד ואחד מאלו השלושה דברים, מצות עשה לשמוע להם, והעובר על כל אחד מהן עובר בלא תעשה, וזה נדרש מהפסוק: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ", (דברים יז, יא) אלו התקנות והגזרות והמנהגות שֶׁיּוֹרוּ בהם לרבים כדי לחזק הדת ולתקן העולם, ועל המשפט אשר יאמרו אלו דברים שילמדו אותן באחת מן המידות שהתורה נדרשת בהן, מכל דבר אשר יגידו לך, זו הקבלה שקיבלו איש מפי איש. (הלכות ממרים פ"א ה"ב)

כך ביארו רש"י והרמב"ן על הפסוק: "עַל פִּי הַתּוֹרָה אֲשֶׁר יוֹרוּךָ": חכמי הסנהדרין הם המוסמכים לבאר את דברי התורה, הם הפרשנים אשר אני נותן להם סמכות לקבוע, ונתתי את התורה על דעתם, ומה שאמרו לך הוא הנכון, (מקום ישיבת הסנהדרין בירושלים).

ממשיך הרמב"ם לבאר: א. דברי קבלה, אין בהן מחלוקת לעולם, וכל דבר שתמצא בו מחלוקת, בידוע שאינו קבלה ממשה רבינו.

ב. ודברים שלמדים מן הדין, אם הסכימו עליהן בית דין הגדול כולן, הרי הסכימו, – ואם נחלקו בהן, הולכין אחר הרוב ומוציאין הדין אחר הרבים.

ג. וכן הגזרות והתקנות והמנהגות, אם ראו מקצתן שראוי לגזור גזירה או לתקן תקנה או שֶׁיָּנִיחוּ הָעָם הַמִּנְהָג הַזֶּה, וראו מקצתן שאין ראוי לגזור גזירה זו ולא לתקן תקנה זו ולא להניח מנהג זה, נוֹשְׂאִין וְנוֹתְנִין אלו כנגד אלו והולכין אחר הרוב ומוציאין הדבר אחר הרבים. (שם ג)