האמורא אביי (נחמני)
יתום מלידה
דור הרביעי לאמוראים ונקרא שמו נחמני על שם סבו, וקודם שנולד מת אביו, ואחרי שנולד מתה אימו.
כך אמר רבי יוחנן: אשרי מי שלא ראה את הוריו, מפני שאי אפשר לקיים מצוות כיבוד הורים ככל הצורך, ולכן אדם נענש בגללם, ורבי יוחנן אמר זאת, משום שהתייתם ולא ראה את הוריו כלל, וכאשר התעברה אימו מת אביו, וכאשר נולד מתה אימו, כך גם היה לאביי.
אבל הרי אביי אמר כמה פעמים, אמרה לי אֵם כך וכך? ההיא לא הייתה אימו אלא האומנת שגידלה אותו. [קידושין לא:] רבה בר נחמני דודו גידלו, ומסרו לאומנת שהייתה לו כאמא ממש.
מקטנותו נועד להיות גדול בתורה, כמו שהובא במעשה זה: אביי ורבא בקטנותם [כבני תשע עשר] ישבו ללמוד תורה לפני רבה, שסיים רבה את סעודתו ורצה לברך, בדק אם ראויים הם לצרפם לזימון, שאל אותם רבה, למי מברכין? אמרו לו, להקב"ה. שאלם רבה: והקב"ה היכן מקום מושבו? רבא הראה באצבעו מעלה כלפי התקרה, ואביי יצא החוצה, והצביע כלפי השמיים. אמר להם רבה: שניכם תהיו חכמים גדולים, כמו שרגילים לומר האנשים, "בוצין בוצין מקטפיה ידיע", כלומר: ממתי ניכר שהדלעת תגדל טוב! מזמן שהיא קטנה, כך הוא הנמשל, שטיבם של אביי ורבא, ניכר כבר בילדותם. [ברכות מח.]
לא הפסיק פיו מלימוד התורה, כמו שהעיד על עצמו במעשה הבא: אמר רבה בר רב חנן לאביי: האם במבוי שגרים בו, שני אנשים גדולים בתורה, אתה ורבה דודך, ואין בו לא עירוב ולא שיתוף מבואות! אמר לו אביי: וכי מה אנו יכולים לעשות, מר, כלומר רבה, אין זה מכבוד תורתו, ללכת ולחזר על בני המבוי ולגבות מהם את השיתוף, ואני, איני יוצא, משום שטרוד אני בלימוד גמרא. [עירובין סח.]
מרוב הלימוד העיוני בתורה, כל היסח דעת ואפילו הכי קטן, היה מוציא אותו מריכוזו העצום, כמו שהעיד על עצמו, וכך אמר אביי: אפילו אם אמרה לי אֵם לעשות מלאכה קלה, כמו להזיז את הסיר, זה היה מבטל אותי מיישוב דעתי, ולא הייתי לומד אחר כך, כמו שאני רגיל ללמוד תמיד. [עירובין סה.]
שנפטר רב יהודה בר יחזקאל [רבו המובהק של רב יוסף] אביי היה בערך בגיל עשרים, ובפטירת רב חסדא, היה כבר אביי גדול הדור בערך בגיל שלושים.
אומנת אביי
בכל כוחה השתדלה שלא יחסר לו דבר, ודאגה שלא יארע לו שום דבר, וילמד תורה מתוך הרחבת הדעת, ממש גידלתו כאימו ומצינו שהייתה חכמה.
אימו האומנת גידלה לו שֶׂה, בכדי שיצטרך להכנס לבית הכסא, שלא ילך לשם לבד מפני המזיקין, אם כן, למה לו גידלה לו גדי עיזים לצורך זה? משום שגדי, הוא ממין "שעיר", וגם שד של בית הכסא נקרא "שעיר", וחששה שמא יתחלף הגדי עם השד ויזיק לאביי. [ברכות סב.]
לימדה את אביי כל מיני רפואות, כמו שמצינו: אמר אביי, אמרה לי אֵם [האומנת שלי] כיסאני, שהם קליות, כלומר: כשהשבולין של החיטה לחין ועדיין ירוקים, מייבשין אותן בתנור, והן מתוקים לעולם, מי שאוכלם, הם מועילים לו לחזק את ליבו, ומבטלין ממנו דאגות.
עוד אמר אביי: אמרה לי אֵם: מי שיש לו חולשת הלב, יביא בשר ירך של אַיִל, ויביא צואת בקר שהופרשה בחודש ניסן כדי לצלותו בהן, ואם אין לו, יביא קיסמין של עֲרָבָה , ויצלה את הבשר ויאכלנו, וישתה אחרי אכילתו יין ישן, ויעזור לו מאוד. [עירובין כט:]
אמר אביי: אמרה לי אֵם, אכילת תמרים לפני אכילת לחם, מזיקה לגוף האדם כמו מכת גרזן לעץ הדקל, ואילו אכילת תמרים אחרי אכילת לחם, מחזקת את גוף האדם, כמו שמחזיק הבריח את הדלת. [כתובות י:]
אמר אביי: אמרה לי אֵם, בן שש מוכן ללמדו מקרא, בן עשר מוכן ללמדו משנה, בן שלוש עשרה מןכן להתענות כל היום, ובילדה, שמתבשלת יותר מוקדם מילד, משום שאינה מַתֶשֶת את כוחה בלימוד תורה, מתענה כשהיא בת שתים עשרה. [כתובות נ:]
רבותיו
רבותיו המובהקים היו, רבה דודו ורב יוסף [בר חייא] בישיבה אשר בפומבדיתא.
אביי קרא לרבה דודו בשם חשיבות "מר" כלומר: אדוני ורבי. כשחלה רב יוסף ושכח תלמודו, היה אביי מזכירו תמיד, כך וכך לימדתנו. [עירובין מא.] וכשהיה אביי בעצמו גדול הדור, נשא ונתן עם רבו רב יוסף כתלמיד חבר.
רבה דודו השתדל לחדדו ולהחכימו בלימוד גמרא, כמו שמסופר: אחד שהיה שליח ציבור לפני רבה, אמר: אתה חסת על קן ציפור, אתה חוס ורחם עלינו! התפעל רבה ואמר: כמה יודע אדם זה לרצות ולפייס את הקב"ה! אמר אביי לרבה: והרי למדנו שצריך להשתיקו! באמת רבה ידע דין זה, אלא עשה זאת כדי לבחון ולחדד את אביי. [ברכות לג:]
הקפיד מאוד על כבודה של תורה, כמו שאמר: החיוב לקום בתוך ארבע אמות, זה מפני רבו שאינו מובהק, אבל רבו המובהק, צריך לעמוד מפניו משעה שרואהו, וזה מורא רבו, ואינו יושב עד שישב רבו, או עד שיתרחק ויתכסה מעיניו.
קיים את שאמר עם רבו, וכך מסופר: כאשר אביי היה רואה את אוזן חמורו של רב יוסף, הבין שרב יוסף מגיע, מיד היה קם ממקומו לעמוד לפני רבו המובהק. והקפיד שתלמידיו יקיימו זאת עימו, וכך מסופר: אביי היה רוכב על חמורו על שפת נהר "סגיא", בצד השני של הנהר ישבו רב משרשיא ושאר תלמידי אביי, ולא קמו מלפני אביי, שאלם אביי: האם אני לא רב מובהק שלכם בלימוד גמרא! הרי אפילו שאתם רחוקים ממני יותר מארבע אמות, ראוי לכם לקום מפניי?! אמרו לו תלמידיו, היינו טרודים בדבר אחר ולא שמנו לב, וביקשו את סליחתו של אביי רבם. [קידושין לג.]
דודו קראו נחמני
רבה האמורא היה דודו, וקראו נחמני משום שהיה לו כבן, וייחוסם מבית עֱלִי הכהן, וכן רבא חבירו קראו נחמני.
מהמעשה הבא נראה ששמו נחמני היה יותר מוכר: חמורו של אביי אבד בכפרם של הכותים, אוּמַּה שנתגיירה מחמת פחד. שלח אליהם אביי שליח, עם בקשה שיחזירו לו את חמורו. שלחו הכותים לאביי, שלח לנו סימן שיש לך בחמור! שלח להם סימן, כריסו [בטנו] של חמורי בצבע לבן.
החזירו הכותים לאביי את חמורו ואמרו לו: אם לא שנחמני אתה, וידענו שחסיד אתה ואינך משקר, לא היינו מחזירים לך את חמורך, שהרי מה הסימן הזה שהבאת! וכי כריסיהם של כל החמורים לא לבן הוא?! [גיטין מה.]
שליח מצוה
עולא הזדמן לפומבדיתא שבבבל. רצה רב יהודה בר יחזקאל לראות איך עולא עושה הבדלה.
קרא רב יהודה לבנו רב יצחק ואמר לו: לך והבא לעולא סל פירות, ותתבונן כיצד הוא מבדיל. רב יצחק לא הלך בעצמו, אבל שלח את אביי במקומו שילך לעולא. כשחזר אביי בחזרה, שאל אותו רב יצחק, איך הבדיל עולא? אמר לו אביי: "ברוך אתה וכו' המבדיל בין קודש לחול" ולא הוסיף בה עוד הבדלות.
בא רב יצחק לפני אביו, שאלו רב יהודה, איך הבדיל עולא? אמר לו בנו, אני לא הלכתי, אבל שלחתי את אביי, וכך אמר לי אביי: עולא אמר רק, "המבדיל בין קודש לחול".
אמר רב יהודה לבנו: רַבְרְבָנוּתְךָ וסררנותך, כלומר: גאוותך וסרבנותך, שלא הלכת בעצמך, גרמה לך, שלא יאמרו הלכה זו של עולא משמך אלא משמו של אביי, והרי אמרו, שכל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו, שְׂפָתָיו דובבות בקבר! [פסחים קד:]
ביטול לחכמים
רב יצחק בר יוסף הגיע לבבל, וסיפר מעשה בשם רבו רבי יוחנן בענין "חָזְקָה".
כך סיפר: המעשה היה לפני רבי יוחנן, במקום הנקרא "כנישתא דמעון", ביום הכיפורים שחל להיות בשבת, באה אשה אשר מָלָה את בנה הראשון ומת מחמת ברית המילה, וכן קרה כך פעם שנייה. בפעם השלישית הגיעה האשה לפני רבי יוחנן לשאול, האם למול את בנה! כלומר: האם בשתי פעמים יש חָזְקָה שבניה מתים, ולא תימול את בנה השלישי? אמר לה רבי יוחנן: לכי ומולי אותו.
אמר אביי לרב יצחק בר יוסף: דקדק טוב מאוד בעדותך זו, במה שראית ושמעת, שהרי כאן אתה הולך להתיר דבר סכנה! מלבד הסכנה לחיי התינוק, אתה גם מתיר לחלל שבת ויום הכיפורים על מילת תינוק, שהוחזקה אימו פעמיים בסכנת מוות לבניה!
למרות הכל, אביי סמך על דברי רב יצחק בר יוסף משמו של רבי יוחנן, שבשתי פעמים אין חָזְקָה, ואביי עצמו לא חש לזה, ואחרי אשתו הראשונה, נשא לאשה את "חומה", ביתו של איסי בנו של רב יצחק בנו של רב יהודה, למרות שהייתה נשואה בראשונה לרחבה דפומבדיתא ומת, ובשנייה נישאה לרב יצחק בנו של רבה בר בר חנה ומת אף הוא, ובכל זאת סמך אביי על דברי רב יצחק בר יוסף שאמר בשם רבי יוחנן שאין חזקה בפעמיים, וחומה אינה אישה קטלנית, ונשאה, ולבסוף מת אף אביי.
תמה רבא על אביי: איך הסתכן אביי בנפשו! והרי אביי בעצמו אמר: רבי אבין תלמיד רבי יוחנן, הוא בר סמכא, ואפשר לסמוך על שמועותיו שאומר בשם רבי יוחנן, משום שהיה חוזר על תלמודו, והיה מצוי אצל רבו כל שעה, ואם רבי יוחנן חזר בו מההלכה, יכול היה רבי אבין לדעת! לעומת רב יצחק בר יוסף, שאינו חוזר על תלמודו כרבי אבין ואינו מצוי תדיר אצל רבו, ולכן אי אפשר לסמוך על שמועתו! אם כן, איך סמך אביי, לסכן את עצמו שנשא לאשה את "חומה"?! [יבמות סד:]
לימוד תורה מתוך הדחק
גם כשהיה אביי גדול הדור, למד תורה מתוך הדחק, ועוני היה מנת חלקו, והיה צריך לדאוג לשדותיו בעצמו, כמו שמספרת הגמרא.
רב שימי בר אשי בא לפני אביי, וביקש ממנו, שיקבע לו זמן ביום וילמד אותו תורה. אמר אביי לרב שימי: אין לי זמן פנוי, מכיון שביום אני לומד גמרא בעצמי. שאלו רב שימי: אם כן, תקבע לי זמן בלילה ותלמד אותי גמרא! אמר לו אביי: בלילה אני עסוק להשקות את שדותיי, ואין לי פנאי אפילו לעצמי.
אמר רב שימי לאביי: אני אשקה למר את שדותיו ביום, ותקבע איתי זמן ללמדני גמרא בלילה! הסכים אביי עם רב שימי.
התחכם רב שימי, הלך לאלה ששדותם במעלה הנהר, ואמר להם: אלה ששדותם בתחתית הנהר הם משקים תחילה את שדותיהם, לכן אתם אסור לכם לסכור את הנהר. הלך רב שימי לאלה ששדותם בתחתית הנהר, ואמר להם: אלה שבמעלה ההר, הם משקים תחילה את שדותיהם, לכן אל תסכרו את הנהר, בין לבין, הלך רב שימי וסכר את הנהר, והשקה את שדותיו של אביי בקלות ובמהירות.
כשחזר רב שימי לפני אביי, הבין זאת אביי, ואמר לרב שימי: לא עשית נכון, מכיון ששדותיי באמצע הנהר ולא משקים אותם תחילה! משום כך, לא רצה אביי לטעום כל השנה מהפירות, שלא יאמרו, שרב שימי עשה זאת על פיו. [גיטין ס:]
קיבל את הברכה
לבסוף הקב"ה שלח את ברכתו במעשי ידיו, והפסיק לעבוד בעצמו והיה משגיח עליהם שלא יפסידוהו, וכך מספרת הגמרא.
אמר שמואל: מי שבודק כל יום את נכסיו, מרויח סלע [ממון], משום שרואה מה צריך לתקן בשדותיו ומתקנו. אביי, שידע זאת, היה מסייר בשדותיו כל יום.
יום אחד, פגש את הפועל שהיה אחראי על עיבוד השדות, וראה שהוא נושא כל כתפיו משא של עצים כדי לגונבם, שאלו אביי: לאן אתה לוקח את העצים? אמר לו: להביא אותם אל ביתך, אמר לו אביי: כבר הקדימו אותך חכמים, ואמרו: יבדוק אדם נכסיו בכל יום, ועל ידי שקיימתי את דבריהם, הצלתי את נכסיי ומנעתי את גניבתך. [חולין קה.]
שנתברך והרחיב הקב"ה את גבולו, התחיל להרביץ תורה גם בחיי רבו רב יוסף.
אישיותו
שנינו בברייתא: לא יצא אדם בליל רביעי ובליל שבת לבדו, מכיון ש – שֵׁדָה, אחת שקוראים לה, אגרת בת מחלת, היא ושמונה עשרה רבוא של מלאכי חבלה, יוצאין, וכל אחד ואחד יש לו רשות לחבל בפני עצמו לבני אדם.
מלכתחילה הם היו מצויים יום יום, אבל מהמעשה הבא נלמד מה קרה.
פעם אחת, פגעה השֵׁדָה ברבי חנינא בן דוסא, אמרה לו: אם לא היו מכריזין עליך ברקיע, הזהרו בחנינא ובתורתו, הייתי מזיקה לך! אמר לה רבי חנינא: אם חשוב אני כל כך בשמיים, גוזר אני עלייך, שלא תעברי את וחברייך לעולם, היכן שגרים אנשים.
אמרה לו השידה: בבקשה ממך, תשאיר לנו לפחות זמן מועט, שבו נוכל לעבור במקום שיש אנשים! השאיר לה רבי חנינא, את לילי רביעי ולילי שבת.
עוד פעם אחת, פגעה אותה השידה באביי, אמרה לו: אם לא היו מכריזין עליך ברקיע, הזהרו בנחמני ובתורתו, הייתי מזיקה לך! אמר לה אביי: אם חשוב אני כל כך בשמיים, גוזר אני עלייך, שלא תעברי את וחברייך לעולם, היכן שגרים אנשים. [פסחים קיב:]
חש לכבוד התורה: רבין ואביי היו הולכים בדרך, והקדים חמורו של רבין ללכת לפני חמורו של אביי, וכן רבין לא ביקש רשות מאביי, כגון "נלך מר", ולא כיבדו להכנס לפניו.
אמר אביי בלבו: מכיון שרבין בא מארץ ישראל, גס ליבו, כלומר מחשיב את עצמו ולכן אינו מכבד אחרים.
כשהגיעו לפתח בית המדרש, אמר רבין לאביי בלשון של כבוד, "נכנס מר"! אמר לו אביי: האם עד עכשיו לא הייתי בעינך "מר"! ומדוע כיבדת אותי כאן, ובדרך לא כיבדת אותי?
השיב לו רבין, כך אמר רבי יוחנן: אין מכבדין את הגדול להכנס ראשון, אלא בפתח שיש בו מזוזה ולא בדרך. [ברכות מז.]
כל רז לא אניס ליה, וכך אמר: כל עשרים ושמונה שנים, חוזרת החמה [השמש] ברקיע למקומה, שהייתה בו בעת תליית המאורות בבריאת העולם, בדיוק באותו יום ובאותה השעה שעמדה אז.
ומתחיל מחזור חדש של כ"ח שנה, עד שחוזרת שוב למקומה הראשון, והוא יום תחילת תקופת ניסן, שחל בלילה של מוצאי יום שלישי אור ליום רביעי, שביום זה ושעה זו, נתלו המאורות בבריאת העולם. [ברכות נט:]
אמר אביי: המזיקין רבים הם מאיתנו, ונמצאים סביבנו כמו ערוגה שסביב לעץ, או כמו התלולית עפר שנמצאת סביב התעלה. [ברכות ו.]
כך מסופר: אביי היה מהלך בדרך עם תלמידיו, לימינו ר' פפא ולשמאלו ר' הונא בריה דרב יהושע, ראה אביי את השד "קטב מרירי" שבא לקראתו משמאלו.
אמר אביי לר' פפא לעבור לצד שמאל ולר' הונא לימין, בכדי שר' הונא לא יהיה מול השד.
א"ר פפא לאביי רבו: מדוע אינך חושש לי שאהיה מול השד? א"ל אביי: אתה עשיר ויש לך מזל, לכן איני חושש שתינזק. [פסחים קי"ד]
קשריו: מעשה בגוי אחד מכשף, שהיה מחטט בקברי המתים, על מנת לעשות מעשי אוב וידעוני, ולדרוש אל המתים. כאשר הגיע אותו מכשף, למערת קבורתו של רב טובי בר מתנה, תפשו רב טובי ולא הניחו.
הגיע אביי שהיה חבירו של אותו גוי, וביקש מרב טובי שיניח לו ויעזבהו, והניחהו רב טובי.
שנה אחרי, שוב חזר אותו מכשף למערת קבורתו של רב טובי, ותפשו שוב רב טובי בזקנו ולא עזבו עד שמצא חפץ חד, וגזז לאותו מכשף את זקנו. [כך גרם להוריד את כוחו של אותו מכשף – ב"ב נח.]
