הדרך להתחיל ללמוד גמרא
גמרא למתחילים - סוד תושב״ע
נתמקד בעזה"י בשלוש שאלות עיקריות בענין התורה בכללותה, והם:
מדוע לא נמסרה התורה כולה בכתב?
מה חשיבותה של תורה שבעל פה (גמרא)?
מה מעניקה ערכת "הטיפוס הוא שלך" לכל דורש בלימוד הגמרא?
כתיבת תורה שבכתב
מדרש תנחומא פרשת כי תשא פל"ד:
"וַיֹּאמֶר יְהוָֹה אֶל מֹשֶׁה כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה, כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל", (שמות לד, כז) המדרש מקשר בין הפסוקים: זֶה שֶׁאָמַר הַכָּתוּב: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ". (הושע ח, יב)
נלמד את הקשר הפסוקים
אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: כְּשֶׁאָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה כְּתָב לְךָ, בִּקֵּשׁ מֹשֶׁה שֶׁתְּהֵא הַמִּשְׁנָה (תושב"ע) בִּכְתָב.
הסבר: משה רבינו למד מפי הקב"ה את כל התורה, תורה שבכתב ותורה שבעל פה (גמרא), וכשהקב"ה אומר למשה "כְּתָב לְךָ", מבקש משה לכתוב הכל, גם את המשנה, שהיא כללות התורה שבעל פה, שהרי בלעדיה אי אפשר לפענח את המצות שניתנו בתורה שבכתב, וכל פרטי המצות מתבארות בתורה שבעל פה!
משיב הקב"ה למשה: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", רק מה שאומר לך לכתוב, כתוב! כלומר, הקב"ה אומר למשה: כתוב רק תורה שבכתב, חמישה חומשי תורה.
תורה אחת נכתבת
המשך המדרש: וּלְפִי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא, שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עֲתִידִין לְתַרְגֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְלִהְיוֹת קוֹרְאִין בָּהּ יְוָנִית, וְהֵם אוֹמְרִים אָנוּ יִשְׂרָאֵל, וְעַד עַכְשָׁו הַמֹּאזְנַיִם מְעֻיָּן.
תרגום התורה ליוונית
בשמונה בטבת נכתבה התורה יוונית בימי תלמי המלך, והחושך בא לעולם שלושה ימים. (מגילת תענית)
עוד נאמר: אין כותבין (את התורה) לא עברית ולא ארמית ולא מדית ולא יונית. כתב בכל לשון בכל כתבים, לא יקרא בו עד שתהא כתובה אשורית.
מעשה בה׳ זקנים שכתבו לתלמי המלך את התורה יונית, והיה היום קשה לישראל כיום שנעשה העגל שלא היתה התורה יכולה להתרגם כל צרכה.
שוב מעשה בתלמי המלך שכנס ע"ב זקנים והושיבם בשבעים ושנים בתים, ולא גילה להם על מה כנסם.
נכנס לכל אחד ואחד מהם, אמר להם: כתבו לי תורת משה רבכם, נתן המקום עצה בלב כל אחד ואחד והסכימה דעתן לדעת אחת, וכתבו לו תורה בפני עצמה. וי"ג דבר שינו בה וכו'. (מסכת סופרים פ"א מ"ו, ז, ח)
הסבר: בערך 80 שנה אחרי הקמת בית שני, מת אלכסנדר מוקדון ונחלקה מלכות יון לארבעה, אחד מיורשיו היה תלמי המלך, אשר שלט במצרים ועל ארץ ישראל, ומקום מושבו היה באלכסנדריה אשר במצרים.
היוונים באו עם חכמת יון המוגדרת בדברי חז"ל "חושך", שהחשיכה את עיניהם של ישראל בגזירותיה בזמן אנטיוכוס (בערך 100 שנה אחרי) שהיתה אומרת להם: כיתבו לכם על קרן השור שאין לכם חלק באלוקי ישראל. (בראשית רבה פ"ב פ"ד)
מסביר העץ יוסף: מטרתם של היוונים הייתה "כדי שיפרסמו לכל כפירתם בה' עד שיהיה הדבר רשום במקנה קניניהם, עוד יתכן: שרצתה לרמוז שבמעשה העגל הורחקו מה' ושוב אין להם חלק בו".
סיום תקופת הנבואה וזריחת חכמת התורה
בתחילת ימי בית שני, אנשי כנסת הגדולה השתדלו בכל כוחותם לבטל יצר ע"ז אשר ראו שהוא סיבת החורבן,
ומשמיים סייעו ובטל יצר ע"ז (עבודה זרה), אבל ידוע לנו שזה כנגד זה עשה האלוקים ויש שיווי משקל בין כוחות הקדושה והטומאה, בכדי שתשאר בחירה חופשית, וכל עוד שהיה יצר ע"ז בעולם הייתה כנגדו הנבואה בצד הקדושה.
אחר שבטל יצר ע"ז בטלה הנבואה והתחילה להאיר ביתר עוז חכמת התורה שבעל פה, והנהגת עם ישראל נמסרה לידי חכמים, על ידי רוח הקודש שפיעמה בקרבם, וכנגד זה בצד הטומאה התחילה לצמוח חכמת יון, אשר מייצגת את הכפירה בה', וחכמתם הייתה במה שבדו מליבם וחידשו משכלם.
שמעון הצדיק היה משיירי כנסת הגדולה וכהן גדול אחרי עזרא (מלאכי) אחרון הנביאים, ובתקופתו היה אלכסנדר מוקדון תלמידו של אריסטו מייסד חכמת הכפירה בה', אשר כתב עליו הרמב"ן (ויקרא טז, ח) בזו הלשון: המתחכמים בטבע הנמשכים אחרי היוני (אריסטו) אשר הכחיש כל דבר זולתי המורגש לו, והגיס דעתו לחשוב הוא ותלמידיו הרשעים, כי כל ענין שלא השיג אליו הוא בסברתו איננו אמת.
איזה חושך הביא תרגום התורה ליוונית?
שנינו בבריתא: רבי יהודה אומר: המתרגם פסוק כצורתו, כלומר: שבא לחסר תוספת התרגום שלנו, הרי זה בדאי (ממציא דברים מליבו, שקרן, רמאי), שאין זה תרגום הכתוב. והמוסיף עליו, שבא לומר הואיל וניתן רשות להוסיף, אוסיף גם אני בכל מקום שארצה! הרי זה מחרף, מבזה את המקום ומשנה את דבריו.
ואונקלוס כשהוסיף, לא מדעתו הוסיף, שהרי בסיני ניתן (תרגום אונקלוס) אלא שנשתכח וחזר ויסדו, כמו שנאמר במגילה (דף ג.) "ושום שכל" זה תרגום. (קידושין מט.)
הסבר: כאשר האדם משנה את התרגום המקובל מסיני ומחסר או מוסיף עליו בהתאם לאינטרס שלו, ובזאת הוא מייחס להקב"ה דברים שלא נאמרו, הרי הוא מחרף ומגדף את ה'.
אמנם בזמן תלמי המלך, הוכרחו הזקנים לתרגם את התורה ליוונית משום פיקוח נפש, וכך היה המעשה: תלמי המלך מכנס שבעים ושניים מחכמי ישראל ואינו מגלה להם מדוע קראם וכן מושיבם כל אחד בחדר בפני עצמו ומבקש מהם לתרגם את התורה ליוונית.
נתן ה' בלב חכמי ישראל לתרגם את התורה בצורה אחידה עם י"ג שינויים, והטעם לכל השינויים הוא, משום שלא יבוא תלמי לידי טעות בהבנת המקרא, [כגון: שני מקראות הנראים סותרים זה את זה, וביאורם הוא על פי דרשות חכמים בתושב"ע, והוא אינו מאמין בדברי חכמים שנמסרו בקבלה בתושב"ע] וכן פסוקים שבגינם תלמי היה עלול לכעוס על עם ישראל ולהורגם. (עיין בהרחבה מגילה ט.)
האומות קוראים לעצמם מקבלי התורה
וּלְפִי שֶׁצָּפָה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֻמּוֹת הָעוֹלָם עֲתִידִין לְתַרְגֵּם אֶת הַתּוֹרָה וְלִהְיוֹת קוֹרְאִין בָּהּ יְוָנִית, וְהֵם אוֹמְרִים אָנוּ יִשְׂרָאֵל, וְעַד עַכְשָׁו הַמֹּאזְנַיִם מְעֻיָּן.
הסבר: בח' בטבת הושלמה מלאכת תרגום התורה ליוונית, לכאורה הענין נראה טוב, מכיון שמעתה אור התורה יאיר על כל הגויים!
אמנם ההיפך הוא הנכון! משום שכל זמן שהתורה כתובה בלשון הקודש, היא חלקו ונחלתו של עם ישראל בלבד, והיא זאת שמכרעת את המאזניים להוכיח שעם ישראל הם מקבלי התורה, ולפי שצפה הקב"ה שאומות העולם עתידין לתרגם את התורה ליוונית וללומדה ולומר שהם ישראל, ואין לישראל במה להכריע את המאזניים. (מעכשיו כל אומה שתתרגם את התורה תקרא לעצמה ישראל!)
תשובת הקב"ה לאומות
המשך המדרש: אָמַר לָהֶם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לָאֻמּוֹת: אַתֶּם אוֹמְרִים שֶׁאַתֶּם בָּנַי, אֵינִי יוֹדֵעַ, אֶלָּא מִי שֶׁמִּסְטוֹרִין שֶׁלִּי אֶצְלוֹ, הֵם בָּנַי. וְאֵיזוֹ הִיא? זוֹ הַמִּשְׁנָה שֶׁנִּתְּנָה עַל פֶּה, וְהַכֹּל מִמְּךָ לִדְרֹשׁ.
הסבר: משיב הקב"ה לאומות, אתם אומרים שאתם בניי! בואו נראה! תדעו לכם, רק מי שיודע את הסודות שלי הם בניי, ומה הם סודותיי? זו המשנה שניתנה בעל פה.
ברית נכרתת על התורה שבעל פה
המשך המדרש: אָמַר רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם: אָמַר לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְמֹשֶׁה: מָה אַתְּ מְבַקֵּשׁ שֶׁתְּהֵא הַמִּשְׁנָה בִּכְתָב! וּמַה בֵּין יִשְׂרָאֵל לָאֻמּוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי", וְאִם כֵּן, "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ"!
הסבר: אמר הקב"ה למשה, אם יהיה כמו שאתה מבקש, לכתוב את המשנה (תושב"ע), אם כן, מה יהיה ההיכר בין ישראל לאומות! שהרי יוכלו לתרגם גם את התושב"ע ולטעון שהם ישראל, ולא יהיה לישראל במה להכריע את המאזניים ולהוכיח שהם מקבלי התורה?! לכן סודות המשנה (תושב"ע) נמסרו לעם ישראל, על מנת לשבור את השיוויון שנוצר בין היהודים לגויים בעקבות תרגום התורה ליוונית.
זה שאמר הנביא: "אֶכְתָּב לוֹ רֻבֵּי תּוֹרָתִי"! כלומר: רוב התורה ופרטיה ודקדוקיה נמצאים בתושב"ע, ואם גם אותם נכתוב, אם כן, ישראל "כְּמוֹ זָר נֶחְשָׁבוּ", כשאר האומות יהיו נחשבים, משום שאין להם ראיה שהם ישראל בחירי ה'.
לכן אומר הקב"ה למשה: אֶלָּא תֵּן לָהֶם מִקְרָא בִּכְתָב, וּמִשְׁנָה עַל פֶּה, "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים" הֲרֵי מִקְרָא, "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה" הֲרֵי מִשְׁנָה עַל פֶּה.
אומר הקב"ה למשה: תן לישראל מקרא בכתב, שנאמר: "כְּתָב לְךָ אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה", כלומר חמשה חומשי תורה בכתב, "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה – תורה שבעל פה, "כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית וְאֶת יִשְׂרָאֵל", כלומר: התושב"ע היא הראיה שהקב"ה כרת ברית עם משה וישראל, ובכך נסתמו טענותיהם של האומות שהם ישראל מקבלי התורה.
שמירת הציווי
המשך המדרש: אָמַר רַבִּי רַבִּי יְהוּדָה בַּר שַׁלּוּם, כְּתָב לְךָ וְגוֹ'. "כִּי עַל פִּי הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה כָּרַתִּי אִתְּךָ בְּרִית", עַל יְדֵי מָה אֲנִי כּוֹרֵת עִמְּךָ בְּרִית? עַל יְדֵי כְּתָב לְךָ (תורה שבכתב) וְעַל יְדֵי עַל פִּי (תורה שבעל פה) – אִם קִיַּמְתָּ שֶׁבִּכְתָב בִּכְתָב, וְאֶת שֶׁבְּעַל פֶּה עַל פֶּה, כְּאִלּוּ עִמְּךָ כָּרַתִּי בְּרִית.
כלומר: אם השארת את התורה שבכתב, בכתב, ואת התורה שבעל פה, בעל פה, עמך כרתי את הברית – וְאִם שִׁנִּיתָ, כלומר: כתבת את התורה שבעל פה, לֹא כָּרַתִּי עִמְּךָ בְּרִית.
השלכות תרגום התורה בימינו
עד שלא תורגמה התורה ליונית לא היה לאומות העולם קשר כלל לתורה,
אמנם אחרי שתורגמה ליוונית הייתה להם כביכול הבנה ותפיסה, ומעכשיו יכולים לבוא ולבאר את התורה לפי דעתם האנושית המשובשת להוסיף או לגרוע, לטעות ולהטעות אחרים ולהוליכם שולל, וכמו שמצינו לאחר מכן בתקופת אנטיוכוס שכבר היו מתיוונים לרוב כתוצאה מתרגום זה, וכבר יכלו היוונים לשכנע בדרך משובשת את היהודים ללכת בדרך הכפירה.
כן מצינו בהמשך הדורות עד ימינו אנו, כיתות אשר נטשו את קבלת התורה שבעל פה שעברה מדור לדור עד משה רבינו מפי הגבורה, וכפרו בתורה שבעל פה וביארו את התורה שבכתב כעולה על רוחם וטעו והטעו ללכת אחרי הכפירה. (עיין רמב"ם הלכות מלכים פי"א ה"ד והבן היטב)
פעולת חכמי בבל בחיבור המשנה
דבריו המחזקים של ר׳ אהרון בר׳ מרדכי ז״ל היימן, מחבר ספר תולדות תנאים ואמוראים, בהקדמתו לתולדות חייו של רבי חייא הגדול.
אם נרצה להביט בעין צופיה בתולדות העם הנפלא הזה, נראה תמיד השגחה פרטית, ובעת הסכנה קרובה לבוא, יקדים ה' הרפואה, והסכנה הכרוכה בעקבותיה תחלוף והיה כלא היה.
ולא נדבר על ימים הראשונים אשר על כל צעד וצעד ראו כבוד ה' החופף על בני ישראל, וגם כשנוטל הנבואה מישראל ותחתיהם עמדו חכמים נושאי דגל התורה, גם אז פלאי פלאים נעשה לגוי הקטן הזה.
כשפרשה מלכות רומי על ישראל, שלח להם את הדגול מרבבה את הלל הבבלי, כמו שאמרו: כשנשתכחה תורה מישראל עלה הלל הבבלי ויסדה. (סוכה כ.)
וכשחרב בית חיינו ונוטל כבוד מישראל, שפך חמתו אך על עצים ואבנים וכיפר אדמתו עמו, וכבר שלח לנו את האיש הנעלה הדגול מרבבה את רבן יוחנן בן זכאי (תלמידו של הלל), ועל ידי חכמתו הגדולה הציל לנו את שארית מחמדנו היא התורה, וביקש מהקיסר תן לי יבנה וחכמיה ושושלת של רבן גמליאל (נכד הלל), ולא ידע עריץ האומות כי העיר הקטנה יבנה תראה במפלתה של רומי הגדולה.
אחר כך מלחמת ביתר והרעות והגזירות הקשות אשר באו עליהם היה באמת הסכנה היותר גדולה לכלל ישראל כי בקשו לעקור הכל, אז שלח ה' את רבינו הקדוש ואנטונינוס אשר על ידיהם הוקלו המים הזדונים, אבל מרוב הצרות אשר נמשכו משך שני דורות לא יכלו להוליד בנים לתורה במידה מרובה.
אבל ההשגחה העליונה אשר לפניו העתיד כמו העבר, הזמין ממדינת בבל אשר שם ישבו בני ישראל לרבבות בטח ושאנן והרביצו תורה הרבה וסייעו מכספם וכוחם לאחיהם היושבים בארץ ישראל, וכשראו בימי רבינו הקדוש שהגיע העת לשלוח ממבחרי בניה וחכמיה למלאות את חיסרון ארצינו הקדושה כבימי עזרא, אז התנדבו רבי חייא (הגדול) ובניו ועמהם עוד חכמים הרבה, רב ורבה בר חנא ולוי ורבי חנינא ואבוה דשמואל ועוד חכמים הרבה שלא נזכרו שמותן, ועלו לישיבת רבינו הקדוש כדי להוציא מחשבתו הקדושה לאור ולסדר את המשנה ולמוסרה לכל ישראל בטהרתה, וזה שאמר רשב"ל (רבי שמעון בן לקיש) כשנשתכחה תורה מישראל עלו רבי חייא ובניו ויסדוה.
רבי חייא היה תלמיד חבר לרבינו הקדוש, ורבי קרא עליו את הפסוק: "מֵאֶרֶץ מֶרְחָק אִישׁ עֲצָתִי". (ישעיה מו, יא – מנחות פח:)
גדולים מעשי רבי חייא
רבי חייא ראה את עצמו שליח ממרום הבא לארץ ישראל אך ורק להרביץ תורה, ובאמת עשה גדולות כאשר מסופר.
הגמ' שואלת: מדוע רבינו הקדוש לא מינה את רבי חייא אחריו לראש ישיבת ארץ ישראל? ומשיבה: ראה רבינו הקדוש שרבי חייא עסוק במצוות ולא רצה לבטלו ממצוותיו.
מה היו מצוותיו של רבי חייא, שבשל כך הפסיד מינוי לראשות הישיבה? וכך מסופר:
כאשר רבי חנינא (בר חמא) ורבי חייא היו מתווכחים בעניני תורה, היה אומר רבי חנינא לרבי חייא: וכי איתי אתה מתווכח! אם חס ושלום תשכח תורה מישראל, אני מחזיר אותה בפילפולי!
השיב לו רבי חייא: כאשר אתה רק מדבר, אני עשיתי פעולות מעשיות שלא תשתכח תורה מישראל! וכך עשיתי: קניתי זרעוני פשתן וזרעתי אותם, מהפשתן שצמח, ארגתי רשתות ציד וצדתי צבאים, האכלתי את בשר הצבאים ליתומים, ומעורות הצבאים עשיתי גווילים המוכנים לכתיבה.
הלכתי מעיר לעיר, ובעיר שלא היו בא מלמדי תינוקות, כתבתי על הגווילים חמישה חומשי תורה, אספתי חמישה תינוקות של בית רבן, ולימדתי כל אחד מהם חומש מחמישה חומשי תורה, כך אספתי עוד ששה תינוקות של בית רבן ולימדתי כל אחד מהם, סדר אחד מששה סדרי משנה, כך שכל אחד מתלמידים אלו, ידע בבקיאות את שלימדתיו.
ביקשתי מכל אחד מהם בקשה ענקית, כל אחד ילמד את חבירו את שלימדתיו, ויצרפו עימם עוד ועוד תלמידים וילמדו הם אותם עד שיהיו בקיאים וכך הלאה.
לכן אמר רבינו הקדוש: כמה גדולים מעשי חייא, אלו הם מצוותיו של רבי חייא, שרבינו הקדוש לא רצה לבטלו מהם לטובת מינוי לראש הישיבה.
שאל רבי שמעון בנו של רבינו הקדוש: האם מעשי רבי חייא גדולים ממעשיך? השיב לו רבינו הקדוש: כן. (כתובות קג:)
מי לנו כרבינו הקדוש! וכן, כן, מעשי רבי חייא גדולים! משום כך התחיל רבי חייא בזריעת זרע קטן, ועם הרבה סבלנות, אורך רוח, אורך זמן, השקעה, מאמץ ונחישות שאי אפשר לשער, ללא יאוש ועם תקוות גדולות, ובסופו של דבר, כמה תורה עשה רבי חייא עם זרע קטן! הפלא ופלא! מי לא היה רוצה לחבק ולנשק בכל כוחו את רבי חייא הגדול!
כמו שאמר רב סחורה אמר רב הונא: מה פירוש הפסוק: "הוֹן מֵהֶבֶל יִמְעָט וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה"? ודרש כך:
"הוֹן, מֵהֶבֶל יִמְעָט" – אם עושה אדם תורתו חבילתו חבילות, כלומר: רוצה לצבור "הוֹן" ולומד הרבה בבת אחת, אזיי מתמעט לימודו, כלומר: מאבד את תלמודו.
ואם לא עושה כך, אלא: "וְקֹבֵץ עַל יָד יַרְבֶּה" – קובץ על יד על יד, כלומר: לומד מעט מעט וחוזר על תלמודו, אזיי מרבה על תלמודו וכך מתקיים תלמודו בידו. (משלי יג, יא – עירובין נד:)
