מחבר תלמוד ירושלמי

רבי יוחנן

ר' יוחנן היה בתקופת סוף התנאים ותחילת אמוראים, ונקרא תנא הוא ופליג, כלומר יש לו מעמד של תנא ויכול לחלוק על מקור תנאי.

כך אמר ר' יוחנן: אשרי מי שלא ראה את הוריו, מפני שמצוות כיבוד הורים אינה קלה כלל, ובקלות אדם נענש על חוסר כיבוד הורים, ר' יוחנן אמר זאת, משום שהתייתם ולא ראה את הוריו כלל, כאשר התעברה אימו מת אביו, וכאשר נולד מתה אימו. [קידושין לא:]

סבו גידלו, כמו שמצינו, אמר ר' יוחנן: זוכר הייתי כשהייתי תינוק (ילד) והיה סבי מרכיב אותי על כתיפו, והייתי שומע את קולו של ר' שמעון בן אלעזר (נכדו של רשב"י) שיושב ושונה ברייתא. [ירושלמי מעשרות פ"א, ה"ב]

למד תורה בישיבתו של רבי כשהיה צעיר לימים, שנסתלק רבי (רבי יהודה הנשיא) לבית עולמו, נשארו בישיבת ארץ ישראל שני בניו של רבי: רבן גמליאל השלישי ור' שמעון הרביעי, ביחד עם ר' חייא רבה ור' אושעיא, ותלמידי רבי: ר' אפס ור' חנינא בר חמא שהיה ראש הישיבה בערך עשר שנים אחרי ר' אפס.

אחרי ר' חנינא בר חמא, התמנה ר' יוחנן לראש הישיבה, במשך שמונים שנה (בזמנו של רבי יוחנן, היו ראשי הישיבה: בפומבדיתא בבבל, ר' יהודה בר יחזקאל תלמיד שמואל, בסורא, ר' הונא ראש הגולה תלמיד מובהק של רב, ובנהרדעא שבבבל, ר' נחמן בר יעקב תלמיד שמואל)

רבותיו של ר' יוחנן: רבי, ר' ינאי, ר' אושעיא (ר' יוחנן למד ממנו י"א שנה) ומחזקיה בן ר' חייא רבה. קבל מר' בנאה ור"ש בן יהוצדק ובר קפרא ומר' יהושע בן לוי. (י"א שריב"ל היה תלמידו של ר' יוחנן)

ר' יוחנן היה ראש הישיבה בארץ ישראל שמונים שנה, כמלכות יוסף במצרים, והיה יפה מאוד כאדם הראשון.

מתו לו עשרה בנים ונשאר לו בן אחד, ושמו מתנה, ושלחו תיכף ומיד לבבל ללמוד עם שמואל, ר' מתנה היה חבירו של ר' יהודה בר יחזקאל. היו לו גם בנות, ורצה שזעירי יקח את בתו לאשה. [קידושין לא:], ובית הנשיא היו מסייעין בפרנסתו. [סוטה כא.]

נועד לגדולות

ר' יוחנן נולד בציפורי בזמנו של רבי (רבי יהודה הנשיא) שבסוף ימיו גר בציפורי (שבע עשרה שנה כיעקב אבינו במצרים).

כך מעשה לידתו: אותה אשה מעוברת, הריחה ריח של מאכל ביום הכיפורים, באו לפני רבי לשאול, האם מותר להאכילה? ענה להם רבי: לכו וליחשו לה באוזנה שהיום יום הכיפורים.

הלכו ולחשו באוזנה, היום יום כיפור, וקיבלה את הלחישה, כך פסקה תאוותו של העובר לרצות מזון.

ניבא רבי, וקרא עליו את הפסוק: "בְּטֶרֶם אֶצָּרְךָ בַּבֶּטֶן – יְדַעְתִּיךָ" (ירמיה א, ו) ויצא מאותה אשה, ר' יוחנן. [יומא פב:] רבי ראה שהוא מבורך מלידה, ונתן לו מהלכים בין התלמידים בישיבתו הגדולה.

אישיותו

כך מעיד רבי יוחנן על ישיבתו של רבי.

זוכר אני, כשהיה רב עדיין בארץ ישראל לפני שירד לבבל, הייתי יושב שבע עשרה שורות אחרי רב, משום שהייתי פחות חשוב מרב, והיו רבי ורב נושאין ונותנין (דנים) בהלכה, והיו יוצאים זיקוקי דינור מפיו של רבי לרב, ומפי רב לפיו של רבי, (התורה נמשל לאש), ולא הייתי מבין כלל את מה שאמרו.

כך הפליג ר' יוחנן במעלתו של רב. ומצינו שר' יוחנן שימש מעט את רבי, משום שעדיין לא הגיע למעלה כזו לקבל תורה מפי רבינו הקדוש, אך קיבלה על ידי תלמידיו, ר' חנינא בר חמא, ר' אושעיא ור' ינאי ועוד. [חולין קלז:]

אמר רבי יוחנן: אני מזרעו של יוסף שלא שולטת בו עין רעה.

אמר ר' יוחנן: דור שבן דוד בא בו, תלמידי חכמים מתמעטים, והשאר: עיניהם כלות ביגון ואנחה, וצרות רבות וגזרות קשות מתחדשות עד שהראשונה פקודה (עדיין קיימת), והשניה ממהרת לבוא. [סנהדרין צז.]

א"ר יוחנן משום רבי שמעון בר יוחאי: כל תלמיד חכם שאומרים דבר שמועה מפיו בעולם הזה, מיד שפתותיו דובבות בקבר. [יבמות צז.]

עמלו בתורה היה גדול כל כך.

מסופר: יום אחד עבר בציפורי שר ומושל חשוב, לא הפסיק ר' יוחנן ממשנתו לקום לפניו ולכבדו, באו עבדי אותו שר, ורצו להכות את ר' יוחנן! אמר להן אותו שר, עזבו אותו, בנימוסו של בוראו הוא עוסק, כלומר: עוסק בדברי תורה החביבין על בוראו. [ירושלמי ברכות פ"ה ה"א]

אהבת התורה

ר' יוחנן היה מטייל והולך מטבריא לציפורי עם תלמידו ר' חייא בר אבא, הגיעו לשדה אחת.

אמר ר' יוחנן: זו השדה הייתה שייכת לי, ומכרתיה בשביל להתפרנס ולעסוק בתורה.

הגיעו לכרם אחד, אמר ר' יוחנן: זו הכרם הייתה שייכת לי, ומכרתיה להתפרנס ולעסוק בתורה. הגיעו למטע זיתים אחת, אמר ר' יוחנן: זו המטע הייתה שייכת לי, ומכרתיה להתפרנס ולעסוק בתורה.

התחיל ר' חייא בר אבא לבכות, שאלו ר' יוחנן: מדוע אתה בוכה? ענה לו ר' חייא: אני בוכה, משום שלא השארת כלום לעת זקנתך, ומכרת את כל רכושך!

אמר לו ר' יוחנן בתמיה.

חייא בני, "וּנְקַלָּה זוֹ בְּעֵינֶיךָ מַה שֶּׁעָשִׂיתִי"?! מכיון שהתפלא ר' יוחנן, הרי הוא מכר את כל רכושו רק בשביל לעסוק בתורה, ומה! ר' חייא לא הבין, ועדיין סבר שצריך היה רבו להשאיר משהו לעת זיקנותו?!

המשיך ר' יוחנן ואמר: וכי עשיתי משהו קל בעיניך?! הרי מכרתי דבר שניתן לשישה ימים, שנאמר: "כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהֹוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ" [שמות כ, יא] אבל התורה ניתנה לארבעים יום, שנאמר: "וַיְהִי שָׁם עִם יְהֹוָה אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה" [שמות לד, כח] וכתוב: "וָאֵשֵׁב בָּהָר אַרְבָּעִים יוֹם וְאַרְבָּעִים לַיְלָה". [דברים ט, ט]

כאשר ר' יוחנן הלך לבית עולמו.

היו בני דורו קוראים עליו את הפסוק: "אִם יִתֵּן אִישׁ אֶת כָּל הוֹן בֵּיתוֹ בָּאַהֲבָה", שאהב ר' יוחנן את התורה ומסר כל רכושו עליה, "בּוֹז יָבוּזוּ לו", כלומר: אם יוציא אדם את כל ממונו בשביל לעסוק בתורה, כמו שעשה ר' יוחנן, אזיי: ביזת גוג ומגוג תהיה לו, כמו שכתב בתרגום (יפ"ת). [שהש"ר פ"ח ס"ז]

מחזר אחרי שמועות

ר' יוחנן נזדמן למקום ששמו "פרוד", העיר בא גר בר קפרא, אחרי שבר קפרא הסתלק לבית עולמו.

שאל ר' יוחנן: האם יש כאן אדם ששונה את תלמודו של בר קפרא? שנה לו רבי תנחום דמן פרוד בשם רבו בר קפרא: המפקיד יינו אצל עובד כוכבים, מותר היין בשתיה, ואין חשש ליין נסך.

קרא עליו רבי יוחנן את הפסוק: "מְקוֹם שֶׁיִּפּוֹל הָעֵץ שָׁם יְהוּא", [קהלת יא, ג] כלומר, במקום שגר בו האילן, שהוא התלמיד חכם, וכוונתו לבר קפרא, שם יהיה החכם.

האם יתכן לומר שבמקום שהיה שם יהיה, והרי בר קפרא כבר נפטר?! אלא כך מסבירים: באותו מקום שנפל האילן, החכם הגדול, אחרי פטירתו. שם יהיו פירותיו שנשרו ממנו, הם דברי תורתו הנלמדים אף אחרי מותו.

בהרחבה: מי שצריך לשמועות של חכמים שנלמדו במקום מסויים, ישאל את בני עירם, משום שהם שמעו את דברי התורה מן חכמים אלו, ובני העיר בעצמם, הם מלמדים את האחרים, והם נקראים הפירות של החכם, כך בר קפרא, שלימד את בני עירו, והם לימדו לאחרים, כולם הם פירותיו של בר קפרא. [ע"ז לא.]